חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת ניצבים – המעיל של ירושלים וחמות הבגדים

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

ההפטרה שלנו חותמת את מסע הניחומים הארוך שמנסה לנחם אלוקים את עם ישראל. הנחמה לא באה בקלות לעם ישראל, עם ישראל סירב להתנחם, חווה את הקושי שבנחמה, את האכזבה המרה כאשר חלחלה ההבנה שנחמה אינה מספיקה ללא שינוי פנימי ואף התמודד עם הפוסט טראומה הקשה מאוד של החורבן. אך לבסוף התהליך הושלם ובהפטרה שלנו עם ישראל מסיים את התהליך הארוך שהתחיל לפני שבעה שבועות. בהפטרה זו עם ישראל מתנחם, ירושלים מתנחמת וצומחת מן המשבר לעצמה.

“שוש אשיש ביקוק תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן אדני יקוק יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך וקרא לך שם חדש אשר פי יקוק יקבנו והיית עטרת תפארת ביד יקוק וצנוף [וצניף] מלוכה בכף אלהיך לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה כי חפץ יקוק בך וארצך תבעלכי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך על חומתיך ירושלם הפקדתי שמרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכרים את יקוק אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ נשבע יקוק בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל לאיביך ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו כי מאספיו יאכלהו והללו את יקוק ומקבציו ישתהו בחצרות קדשי”

ירושלים ששה באלוקים. אלוקים הלביש את ירושלים בבגדי ישע והאלוקים עצמו לובש בבגדי חתנות. הבגד של ירושלים הוא מעיל צדקה. הצדקה היא חלק מהותי מגאולתה של ירושלים ומאופיה העתידי, כך אומר ישעיהו בפרק מג:

“ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה”.

ירושלים היא עיר הצדק, עיר הצדקה הנה המאפיין הראשי שלה.

ירושלים תלבש את הצדק כמעיל, כבגד אותו רואים מבחוץ ושמסמל את העיר לצופים בה מבחוץ. כמו הכלה שמיטב מחלצותיה ביום חתונותה באים להפגין כלפי חוץ את שמחתה. ירושלים שמחה בצדקה ועל כן הצדקה הנה מעילה. המעיל אינו סתם בגד, דוד כורת את כנף מעילו של שאול והמדרש אומר שבעקבות כך הוא צריך שיחמו אותו בסוף ימיו, חנה אמו של שמואל עושה לו מעיל שהוא עולה לשמש את עלי בשילה וכל שנה היא מביאה לו מעיל מחדש כמו שנאמר:

“וּמְעִיל קָטָן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ וְהֶעֶלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים”

לא מדובר כאן במעיל רגיל, שהרי שמואל עולה עם המעיל מתי שהוא עולה מן המתים:

“וְיֹאמַר (שאול) לָהּ (לבעלת האוב שהעלתה את שמואל מקברו): מַה תָּאֳרוֹ? וָתֹאמֶר: ‘אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל’: וַיֵדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִקֹד אַפִּים אַרְצָה וַיִשְׁתַּחַוְ”

מעילו של שמואל ממשיך איתו מעבר למוות. שאול מזהה את מעילו של שמואל ומבין ששמואל הוא עולה על ידי בעלת האוב.

אותו מעיל גם כורת שאול כאשר הוא שומע משמואל את הבשורה שכרת השם את ממלכתו ממנו:

” וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף־מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְקוָק אֶת־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ׃ “

מן פסוקים אלו לא ברור מי קרע למי את המעיל, אך מכך שהמעיל של שמואל חוזר בעיני בעלת האוב, נראה שמדובר דווקא במעילו של שמואל. אנו פוגשים את המעיל כמין סמל של האדם הלובש אותו, המעיל אינו בגד רגיל, אלא הוא מסמל את ההמשכה של האדם.

נראה שדבר זה נכון לא רק במקרא, אלא אף בתרבות הסובבת את עם ישראל. אף בכתבי מארי מופיע המעיל כבגד משמעותי:

“אל אדוני אמור: כה אמר בח’דלם עבדך: לעיר מארי, להיכל ולמחוז שלום: שנית: אח’ום, הכהן הגדול הביא אלי את הַשֵּׂעָר ואת שולי המעיל של הנביאה. (ša-ar-tam ú si-si-ik-tam ša sinnišat mu-uh-hu-tim) הלא בלוח אשר שלח אח’ום אל אדוני כתוב עליה זכרון דברים מלא. את הַשֵּׂעָר ואת שולי המעיל של הנביאה אני שולח לאדוני”.

המעיל נראה פה כמעין תעודת הזהות של הלובש אותו. כנראה בקצוות המעיל היה משוקע משהו מן השער של האדם, אולי אפילו היה ניתן לזהות את הבעלים של המעיל מן הנגיעה בשוליו. המעיל הוא תעודת הזהות המיוחדת של שמואל, אך לא רק כמשהו שהאדם מפגין מתוכו החוצה, אלא ממש כחלק ממנו, כמקום שמהווה נקודת הקשר בין הנקודה המיוחדת של האדם אל החוץ.

בהקשר זה ניתן לדבר גם על מעילו של אהרון:

“… וילבש אותו את המעיל וניתן עליו את האפד ויחגר אותו ויאפד לו בו”

על המעיל נמצא האפוד- שאליו מחובר החושן ועל כן הוא נקרא חושן האפוד, שמחובר למעיל בשתי קצוותיו (“על שתי קצוותיו חובר).

אנו יודעים שעניינו של חושן האפוד הנו משפט, המשפט- האמת, שמבררת את המציאות וחותך את הספק. רבות דובר על ההבדל בין צדק למשפט. המשפט מברר מה הדין, מה החוק, הצדק הוא מעבר לחוק היבש, הוא החוק הפנימי שלעיתים נראה שסותר את המשפט.

המעיל שמקבלת ירושלים מהקדוש ברוך הוא, המעיל שהנו המשכה של ירושלים, הוא מעיל הצדקה.

ובכך ירושלים ששה.

הצדקה יוצאת ומתפשטת מציון ומירושלים כנגה. לכך דואג הקדוש ברוך, הזהות הפנימית של ירושלים יוצאת לכל עבר.

וכשניכר שירושלים מובנת, שהקודש ברוך הוא נותן לה את המעיל שמתאים לה, ניתן לדבר על מערכת יחסים מחודשת של חתן וכלה בין ירושלים לבין אלוקים. ניתן לדבר על שומרים שישמרו על שמה של ירושלים שיפיצו אותו לתהילה בארץ.

“עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסלה סקלו מאבן הרימו נס על העמים הנה יקוק השמיע אל קצה הארץ אמרו לבת ציון הנה ישעך בא הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו וקראו להם עם הקדש גאולי יקוק ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צעה ברב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע מדוע אדם ללבושך ובגדיך כדרך בגת פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה ואביט ואין עזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרעי וחמתי היא סמכתני ואבוס עמים באפי ואשכרם בחמתי ואוריד לארץ נצחם חסדי יקוק אזכיר תהלת יקוק כעל כל אשר גמלנו יקוק ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע בכל צרתם לא [לו] צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם”

אל מול המעיל של ירושלים אנו מוצאים את חמוץ הבגדים שמגיע מאדום, את האיש שהבגדים שלו אדומים כגת דרוך.

עשו הוא אדום.

הניגוד בין יעקב לעשו הנו מובהק. יעקב לוקח את הברכות במרמה מעשו, עשו שוטם על כך את יעקב לאורך ימים ושנים, על עשו שוא ליעקב. אך בגדיו של עשו הנם חמוצים, זאת אל מול מעיל הצדקה של ירושלים, של עירו של יעקב.

איש הלבוש בגדים חמוצים מאדום מגיע מלא בתחושות של נקמה. אך הוא נתקל בחמתו של אלוקים. העולים מבבל בהגיעם לארץ ישראל גילו שלאחר הליכה של ימים ארוכים, בני עשו ממלאים את הארץ. ניתן לשמוע פה רמז לתחושת הבגידה של בני אדום על לקיחת הבכורה של יעקב מעשו. ואת הנקמה שבאה בדמות לקיחת ארץ ישראל, לקיחת הבכורה מחדש מאת יעקב.

ניתן אולי גם לחוש בתחושת חוסר הבטחון שמלווה את בני יעקב אל מול בני עשו, אל מול טענת ההתנהגות הלא ראויה של יעקב אל מול עשו- כבר מאז, מימי האבות. אל מול דברים אלו עומד על כך אלוקים שהמעיל של ירושלים, שהתכונה שמתאימה לירושלים, לעירם של בני יעקב הנה הצדקה. הצדק שפוגש את החסד ויחד יוצרים את הצדקה.

הנחמה הסופית של עם ישראל מתרחשת כאשר חוסר הבטחון, תחושת האשמה של ישראל מתכפרת. כאשר עם ישראל זוכה להכרה שלמרות מה שקרה בעבר, מידתו הנו צדקה. שכך היה אמור להיות, על אף שהושג בדרך מסבוכת. עם ישראל אינו משקר, המלאך שמתגלה ליעקב ושורה עמו כך שיעקב יכול לאנשים ולאלוקים, כל אלו הנם הזהות השלמה של ירושלים ורק כאשר מגיעה הזהות השלמה של ירושלים- מגיעה הנחמה, נחמה כימי עולם.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}