חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת נשא – הקדשת שמשון

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

ההפטרה של הפרשה שלנו עוסקת בהקדשתו של שמשון הגיבור. שמשון שהנו אחד מן הדמויות המרתקות של ספר שופטים בפרט ושל עם ישראל בכלל ריתק אליו רבים וטובים, נכתבו על מחזות, ספרים ואין ספור פירושים. קשה מאוד לקרוא לשמשון שופט, דמותו מעוצבת לא כמי ששופט את ישראל אלא כגיבור אינדיבידואלי. הוא לא הביא תשועה לישראל ולא הנהיג את ישראל, אלא לחם ונקם כאינדיבידואל בפלישתים. סיפורו של שמשון הוא סיפורו של נזיר מבטן שבמהלך חייו נראה ששנא את הפלשתים אבל למורת רוחו של הוריו, אהב את הפלשתיות. שמשון, אינו הדמות הקלאסית של מנהיגי ישראל. דמותו בולטת בשונות שלה גם ביחס לשופטים אחרים שלא הגיעו מהאליטה של העם (כגון יפתח).

ובכלל, אם יש דמות שנראית כאילו היא אינה לקוחה מהתרבות התנ”כית זו שמשון. שמשון, שכפי שאמנו הוא נזיר מבטן, לא כזה שלקח על עצמו נזירות, הנו אדם עם כוח פיסי פלאי שכוחו טמון בשערו. מדובר גם בנזיר ששותה יין, נזיר שמשתכר, שנישא לנשים נוכריות למורת רוחו של הוריו. שקוראים את הסיפור של שמשון מרגישים שבקלות היה יכול להיות גיבור יווני באידליאה ובאודיסאה.

האמת היא שרבים מחוקרי המקרא אומרים שדבר זה אינו סתם. חוקרי המקרא מזהים את הפלשתים שהנם גויי הים, עם התרבות ההלנסטית- תרבות הם האגאי. כנראה זה לא מקרה ששמשון הגיבור, הוא הלוחם בגויי הים ההלנים. כשהם פגשו בשמשון הם זיהו מיד גיבור שהם מכירים מן התרבות שלהם. הם הבינו מיד שמדובר פה במישהו שהוא גיבור “בסטנדרט שלהם”.

רבים מן חוקרי התנ”ך טוענים שסיפור לידת שמשון מתאר את ביאתו של מלאך אלוקים על אשת מנוח בהקשר המיני של המושג- כמו שאמרה אשת מנוח “איש האלוקים בא אלי”. בכך הם מנסים להקביל את היריון אשת מנוח להיריון של אמהות הגיבורים היוונים שנולדו מיחסים בין האלים לבנות האדם. גם העובדה ששמשון לא סיפר את שערו כי “נזיר אלוקים הוא מן הבטן ועד יום מותו” ואנו גם יודעים שמפלתו של שמשון היתה תלויה בגזירת שערותיו- היא עובדה שמזכירה תרבויות אחרות. מיקוד הכוח באיבר מסוים של האדם ולא במצבו הרוחני, נותן לנו תחושה לא תנ”כית בעליל. יש האומרים שעובדה זו מזכירה את ניוס מלך גיזה שהיה בעל יכולת על אנושית כל זמן שהיו תלתליו בראשו. אך שבתו גזרה את שערותיו הוא הפך לבן תמותה ועירו נכבשה.

אנו מכירים את הסיפור על שמשון משסע האריה, כך גם ידועה האגדה על הרקולס שגם הוא שיסע את האריה. אמנם גם דוד המלך וגם בניהו בן יהוידע שיסעו אריות- כמו גיבורים רבים אחרים בתרבות היוונית. אך מה שמייחד את שמשון ויוצר זיקה הדוקה יותר בינו לבין גיבורי המיתולגיה הנה העובדה ששמשון עושה זאת בכדי לשאת אישה, מה שהנו מוטיב חוזר במיתולגיה היוונית (פילוס, אדיפוס, אדמתוס, בלרופון, אוריון ועוד).

בכלל, שבט דן הנו שבט מיוחד. שבט זה הנו גיבורו של סיפור פסל מיכה בו הם מאמצים בשמחה את הלוי שהופך להיות כהן. דומה שעבודת אלוקים של שבט דן הנה יותר גשמית מעובדת אלוקים של יתר השבטים. חוקרי המקרא טוענים שמוצאו של שבט דן הנם הדנאים, שבט הדנאוס, שגם הם היו חלק מגויי הים. הם טוענים ששבט זה פלש יחד עם גויי הים לארץ כנען והסתפח לעם ישראל. ברור שהטענה הזו הנה מרחיקת לכת. אך ברור לחלוטין שיש פה קשר משמעותי בין שבט דן לתרבות יוון- דבר זה מופיע במפורש בנבואותיו של יחזקאל בעת נבואתו על צור (יחזקאל כט):

יח דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ, מֵרֹב כָּל-הוֹן; בְּיֵין חֶלְבּוֹן, וְצֶמֶר צָחַר. יט וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל, בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ; בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה, בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה.

בתקופת השופטים תקופה בה בהעדר הנהגה מרכזית, כל שבט נאלץ להתמודד עם השטן שלו, כך גם כל שופט שקם ועלה, היה מעין ומותאם לאויב איתו הוא התמודד. שמשון הוא הגיבור האולטימטיבי להתמודד עם התרבות ההלנסטית. וכפי שנאמר בסוף ההפטרה, על אף שהוא היה מאין גיבור הלנסטי, רוח השם החלה לפעם בין צרעה לבין אשתאול. חשוב עוד לציין שבין צרעה לאשתאול אנו מוצאים את בית שמש- שבשמה גם מזכירה את שמו של שמשון.

ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה. ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יקוק, אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן. ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ–כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא, וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי. ז וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה–כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ. {פ}

ח וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-יקוק, וַיֹּאמַר: בִּי אֲדוֹנָי–אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ, וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד. ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים, בְּקוֹל מָנוֹחַ; וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ, אֵין עִמָּהּ. י וַתְּמַהֵר, הָאִשָּׁה, וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ; וַתֹּאמֶר אֵלָיו–הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ, אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי. יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ, אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ; וַיָּבֹא, אֶל-הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אָנִי. יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ: מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר, וּמַעֲשֵׂהוּ. יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יקוק, אֶל-מָנוֹחַ: מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה, תִּשָּׁמֵר. יד מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל, וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ, וְכָל-טֻמְאָה, אַל-תֹּאכַל: כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ, תִּשְׁמֹר. {ס} טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, אֶל-מַלְאַךְ יקוק: נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ, וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. טז וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יקוק אֶל-מָנוֹחַ, אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה, לַיקוָק תַּעֲלֶנָּה: כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ יקוק הוּא. יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יקוק, מִי שְׁמֶךָ: כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ), וְכִבַּדְנוּךָ. יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יקוק, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי–וְהוּא-פֶלִאי. {פ}

יט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, וְאֶת-הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל-הַצּוּר, לַיקוָק; וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. כ וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ-יקוק, בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ; וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה. כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יקוק, לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ; אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ יקוק הוּא. כב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ, מוֹת נָמוּת: כִּי אֱלֹהִים, רָאִינוּ. כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, לוּ חָפֵץ יקוק לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה, וְלֹא הֶרְאָנוּ, אֶת-כָּל-אֵלֶּה; וְכָעֵת, לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת. כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יקוק. כה וַתָּחֶל רוּחַ יקוק, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל. {פ}

רבים הם המשווים את בשורת הולדת שמשון לבשורת הולדת יצחק, שהרי בשניהם מלאך התגלה ובישר על הולדת הבן, בשני המקרים האמהות היו עקרות (בנוגע לשרה נאמר שהשם עצר את רחמה- אך לא נאמר שהיתה עקרה במפורש). יש כאלו שמשווים את נבואת הקדשת שמשון לנבואת הקדשת גדעון, בגלל התגלות המלאך המבשר על המושיע לישראל.

אך מה שמייחד את התגלות המלאך לפני הולדת שמשון יותר מכל נבואת הקדשה הנה שהמלאך חזר יותר מפעם אחת בגלל חוסר האמון של מנוח בהתגלות של המלאך לאשתו.

מנוח לא בטוח שאכן מדובר במלאך ורק אחרי שהוא רואה את המלאך עולה בלהב השמיימה מנוח ואשתו באמת משתכנעים בהתגלות המלאך. אולי על שם העליה השמימה הם קורים לבנם שמשון- על שם המלאך שעולה לשמים.

יש הטוענים שהם קוראים לשמשון בשמו על שם כך שהמלאך לא גילה להם את שמו. אין ספק שהתגלות המלאך אליהם הנה חוויה מטלטלת.

נקודה נוספת שהנה ייחודית ביותר היא העובדה שמנוח ואשתו מקבלים על עצמם נזירות מהמלאך. בעוד ניתן להבין מדוע אשתו של מנוח מקבלת את הנזירות בשם בנה העתידי שאמור להיות נזיר מבטן, אך מדוע מנוח גם נדרש לנזירות?

התשובה על כך הנה שכנראה הנזירות של מנוח ואשתו היא לא רק בגלל ששמשון אמור להיות נזיר מבטן, אלא גם בגלל שמנוח ואשתו חוו התגלות אשר הם לא היו מוכנים לה. המלאך למעשה אומר למנוח ולאשתו שהם צריכים לקבל על עצמם נזירות כנראה משום שהם לא ברמה מספיק גבוהה להתגלות מלאך אלוקים. הנזירות שלהם היא מענה לחוויה הרוחנית אותה הם עברו- אמנם הם זכו להתגלות מוקדם מדי, אך מכאן ואילך הם ישאפו לחיות בצורה שתתאים להתגלות זו.

באופן זה ההתגלות למנוח ואשתו דומה מאוד להתגלות למשה רבינו וליהושוע שבתגובה להתגלות נצטוו להוריד את נעליהם מעל רגליהם.

ההתגלות חייבת לעורר מענה בקרב מי שחווה את ההתגלות. ההתגלות חייבת לעורר פעולה בקרב אלו שחוו את ההתגלות. זהו לב הטיעון של אשת מנוח למנוח, מנוח יודע שהוא ואשתו אינם בדרגה של לחוות את ההתגלות של מלאך אלוקים ועל כן הוא ירא שמא הם ימותו. אך התשובה של אשתו אל מנוח הנה מפעימה, ההתגלות לא מביאה מוות, אלא מביאה קריאה לפעולה, ההתגלות מביאה מענה.

שמשון מקבל את ברכת השם אחרי לידתו. אך מנוח ורעייתו הם אלו שעומדים אל מול המלאך ונקראים למענה ולמעשה מתגלה שלא סתם נולד שמשון למנוח ואשתו, הם אלו שידעו להתעלות ולהגיב להתגלות שהם קבלו. תפקידם של הורי שמשון אינו רק להיות הוריו, אלא לחיות מכאן ואילך לאור התגלות המלאך עליהם, ההתגלות מתעניינת בהם ולא רק בילד שיוולד להם.

בניגוד לתרבויות האליליות בהם ההתגלות לא דורשת דבר מהורי הגיבור והפרי של ההתגלות הוא הגיבור שמקבל כוחות על, ההתגלות של האלוקים דורשת ולא רק נותנת. היא דורשת ממי שאלוקים התגלה אליו לחיות לאור ההתגלות . זהו מסר אנטי אלילי ואנטי הלנסטי מובהק שנמצא במבוא לסיפור שמשון- הגיבור של עם ישראל.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}