חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת פנחס – ירמיה הנביא הלא קנאי

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

לפרשת פנחס יש שתי הפטרות, במידה ופרשת פנחס חלה לפני יז בתמוז אזי ההפטרה עוסקת בחלק מסיפורו של אליהו. במידה וההפטרה היא חלק משלושת השבועות, אזי ההפטרה היא בפרק א של ספר ירמיה.

למען האמת יש קשר פנימי בין אליהו הנביא להפטרות הפורענות. אליהו הנביא ידוע כקנאי לדבר השם, כנביא שנתפס על ידי העם כגורם שבעקר מעניש, נביא שפועל בצורה קיצונית למען השם. בהפטרה שלנו אלוקים מלמדו שיעור גדול, ההתגלות האלוקית אינה על ידי המעשה הקיצון, אינה על ידי ענישה חדה, לא על ידי מעשה הקנאה, אלא בקול דממה דקה:

“ויד יקוק היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה ויגד אחאב לאיזבל את כל אשר עשה אליהו ואת כל אשר הרג את כל הנביאים בחרב ותשלח איזבל מלאך אל אליהו לאמר כה יעשון אלהים וכה יוספון כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם וירא ויקם וילך אל נפשו ויבא באר שבע אשר ליהודה וינח את נערו שם והוא הלך במדבר דרך יום ויבא וישב תחת רתם אחת [אחד] וישאל את נפשו למות ויאמר רב עתה יקוק קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבתי וישכב ויישן תחת רתם אחד והנה זה מלאך נגע בו ויאמר לו קום אכול ויבט והנה מראשתיו עגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת וישב וישכב וישב מלאך יקוק שנית ויגע בו ויאמר קום אכל כי רב ממך הדרך ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חרב ויבא שם אל המערה וילן שם והנה דבר יקוק אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי ליקוק אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה ויאמר צא ועמדת בהר לפני יקוק והנה יקוק עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יקוק לא ברוח יקוק ואחר הרוח רעש לא ברעש יקוק ואחר הרעש אש לא באש יקוק ואחר האש קול דממה דקה ויהי כשמע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמד פתח המערה והנה אליו קול ויאמר מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי ליקוק אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה”

לאחר דברים אלו, מקבל אליהו צו למשוח את חזאל למלך ארם, את יהוא למלך ישראל וזורק את אדרתו לאלישע שבתגובה שוחט את שורי בית אביו עמם הוא חורש את שדהו, מסתפח לאליהו והופך להיות ממשיך דרכו. לא סתם פעולות אלו מגיעות רק אחרי ההתגלות של קול דממה דקה.

קנאות לא מאפשרת יצרנות, קנאות לא מאפשרת למשוך למלך, אלא היא מאפשרת זעם קדוש.

אך נראה שדרכו של אליהו דובקת גם בבאים אחריו, יהוא, המלך שאליהו מקבל צו להמליך (מעשה שמבוצע בפועל על ידי ממשיך דרכו אלישע), פועל גם הוא בקנאות ומכרית את בית אחאב. יהוא זוכה לשיתוף פעולה מבני הנביאים ואף מן הצבא עצמו. אך השותף המרכזי שלו במרד שהוא מחולל כנגד בית אחאב, הנו יהונדב בן רכב. המוטיב שמאפיין את יהונדב הנו מעשה הקנאות, על כן מצרף אותו יהוא אליו לטבח שהוא עושה לנביאי הבעל:

“וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲיֵשׁ אֶת-לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם-לְבָבֶךָ, וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב יֵשׁ וָיֵשׁ, תְּנָה אֶת-יָדֶךָ; וַיִּתֵּן יָדוֹ, וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל-הַמֶּרְכָּבָה. וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי, וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה’; וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ, בְּרִכְבּוֹ”

בפסוקים קודם לכן אנו לומדים על הטיפול הבאמת חריג, שמעביר יהוא את את בית אחאב, תיאור חריג ביותר ביחס למעשים, כולל מעשי נקמה, עליהם אנו למדים בתנ”ך:

א וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים, בְּשֹׁמְרוֹן; וַיִּכְתֹּב יֵהוּא סְפָרִים וַיִּשְׁלַח שֹׁמְרוֹן, אֶל-שָׂרֵי יִזְרְעֶאל הַזְּקֵנִים, וְאֶל-הָאֹמְנִים אַחְאָב, לֵאמֹר. ב וְעַתָּה, כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם, וְאִתְּכֶם, בְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם; וְאִתְּכֶם הָרֶכֶב וְהַסּוּסִים, וְעִיר מִבְצָר וְהַנָּשֶׁק. ג וּרְאִיתֶם הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, מִבְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם, וְשַׂמְתֶּם, עַל-כִּסֵּא אָבִיו; וְהִלָּחֲמוּ, עַל-בֵּית אֲדֹנֵיכֶם. ד וַיִּרְאוּ, מְאֹד מְאֹד, וַיֹּאמְרוּ, הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו; וְאֵיךְ, נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ. ה וַיִּשְׁלַח אֲשֶׁר-עַל-הַבַּיִת וַאֲשֶׁר עַל-הָעִיר וְהַזְּקֵנִים וְהָאֹמְנִים אֶל-יֵהוּא לֵאמֹר, עֲבָדֶיךָ אֲנַחְנוּ, וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלֵינוּ, נַעֲשֶׂה: לֹא-נַמְלִךְ אִישׁ, הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. ו וַיִּכְתֹּב אֲלֵיהֶם סֵפֶר שֵׁנִית לֵאמֹר, אִם-לִי אַתֶּם וּלְקֹלִי אַתֶּם שֹׁמְעִים קְחוּ אֶת-רָאשֵׁי אַנְשֵׁי בְנֵי-אֲדֹנֵיכֶם, וּבֹאוּ אֵלַי כָּעֵת מָחָר, יִזְרְעֶאלָה; וּבְנֵי הַמֶּלֶךְ שִׁבְעִים אִישׁ, אֶת-גְּדֹלֵי הָעִיר מְגַדְּלִים אוֹתָם. ז וַיְהִי, כְּבֹא הַסֵּפֶר אֲלֵיהֶם, וַיִּקְחוּ אֶת-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ; וַיָּשִׂימוּ אֶת-רָאשֵׁיהֶם בַּדּוּדִים, וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו יִזְרְעֶאלָה. ח וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ וַיַּגֶּד-לוֹ לֵאמֹר, הֵבִיאוּ רָאשֵׁי בְנֵי-הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ אֹתָם שְׁנֵי צִבֻּרִים פֶּתַח הַשַּׁעַר–עַד-הַבֹּקֶר. ט וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-הָעָם, צַדִּקִים אַתֶּם; הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל-אֲדֹנִי, וָאֶהְרְגֵהוּ, וּמִי הִכָּה, אֶת-כָּל-אֵלֶּה. י דְּעוּ אֵפוֹא, כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר יְהוָה אַרְצָה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, עַל-בֵּית אַחְאָב; וַיקוָק עָשָׂה–אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ. יא וַיַּךְ יֵהוּא, אֵת כָּל-הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית-אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל, וְכָל-גְּדֹלָיו, וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו–עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ, שָׂרִיד. יב וַיָּקָם, וַיָּבֹא, וַיֵּלֶךְ, שֹׁמְרוֹן–הוּא בֵּית-עֵקֶד הָרֹעִים, בַּדָּרֶךְ. יג וְיֵהוּא, מָצָא אֶת-אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, מִי אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ אֲנַחְנוּ, וַנֵּרֶד לִשְׁלוֹם בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ, וּבְנֵי הַגְּבִירָה. יד וַיֹּאמֶר תִּפְשׂוּם חַיִּים, וַיִּתְפְּשׂוּם חַיִּים; וַיִּשְׁחָטוּם אֶל-בּוֹר בֵּית-עֵקֶד, אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אִישׁ, וְלֹא-הִשְׁאִיר אִישׁ, מֵהֶם. {ס}

מעשה הקנאות של יהוא, נעשה בצורה מחרידה ממש. הכנסת ראשים לדודים, שחיטה בבור בית עקד, אלו הם תיאורים קשים ביותר. למעשים מעין אלו מצטרף יהונדב בן רכב- גם מתוך תחושת קנאה למען האלוקים כנגד נביאי הבעל. האמת היא, שכנראה בגלל אכזריות זו, על אף שנעשה דבר אליהו והוכרת בית אחאב, יהוא לא מוזכר במלכים הצדיקים אלא נזכר כמלך הקנאי.

הנביא הקנאי, מושך מלך קנאי שמשתף פעולה עם קנאי שיצר פלגה קנאי בישראל.

הנביא ירמיה, מציין את משפחת בני רכב, בנבואותיו:

“הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה’ בימי יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה לאמר, הלוך אל בית הרכבים ודברת אותם והבאותם בית ה’ אל אחת הלשכות, והשקית אותם יין… ויאמרו לא נשתה יין, כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם. ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימיכם למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם. ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר צונו. ולבית הרכבים אמר ירמיהו כה אמר ה’ צב-אות אלקי ישראל יען אשר שמעתם על מצות יהונדב אביכם ותשמרו את כל מצותיו ותעשו ככל אשר צוה אתכם. לכן כה אמר ה’ צב-אות אלקי ישראל לא יכרת איש ליונדב בן רכב עמד לפני כל הימים.”

בני רכב שנוהגים שלא לשתות יין- החורבן לא פוגע בהם. מסתבר שבקנאותם הם ישבו מחוץ לנחלה המרכזית וניהלו אורח חיים כיתתי- כמעט נזירי. אך חשוב לדייק בדברי ירמיה- הם שמרו את מצוות יהונדב בן רכב אביהם, הוא לא אומר שהם עשו את מצוות השם.

ולכאורה, מי מתאים להיות נביא החורבן יותר מנביא קנאי שמבשר בקנאותו על דבר השם. אך באופן מפתיע, הנבואה הפותחת את שלושת השבועות אינה נבואת קנאות.

בהפטרה שאנו נקרא השבוע ירמיהו מתנבא את נבואת הקדשתו, נביא מבטן שרואה מראות. אך בנבואה זו הוא מציב בפני עם ישראל שתי אופציות, או ש”מצפון תפתח הרעה”, או ש”ונלחמו אליך ולא יכלו לך”:

דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן. אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה’ אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ. וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה–עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר. בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ. וָאֹמַר, אֲהָהּ ה’ אלוקים הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי-נַעַר, אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר. אַל-תִּירָא, מִפְּנֵיהֶם: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם ה’ וישלח ה’ אֶת-יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס–לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ. וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה. וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה–נְאֻם ה’

וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל-עָרֵי יְהוּדָה. וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל-רָעָתָם–אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם. וְאַתָּה, תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ, וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ; אַל-תֵּחַת, מִפְּנֵיהֶם–פֶּן-אֲחִתְּךָ, לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת–עַל-כָּל-הָאָרֶץ: לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ, וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם- ה’ לְהַצִּילֶךָ.

וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ–לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה’ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה’

הדברים תלויים בעם ישראל: לשבט או לחסד. ירמיה, הנביא שרואה בימיו את הרפורמה הדתית המוצלחת של יאשיהו המלך מחד וחוזה גם בחורבן הבית מאידך.

בניגוד לאליהו ויהונדב, הוא לא פועל בקנאות- אלא קורא את העם לתשובה. אם העם ימשיך לחטוא, האלוקים יגלה את ישראל ויחריב את ביתו, אך אם לא כך, האלוקים ימשיך לדאוג ולגאול את ישראל- הוא יזכור לעם ישראל את אהבתו ואת כך שעם ישראל הלך אחריו בדרך לא זרועה

יש פער אדיר בין מעשה הקנאות- שיכול לשמש לענישה, להפחדה ועוד- לבין מעשה הנבואה, התנבאות שמיועדת להתריע, אך גם לקרוא לתשובה. אמנם אליהו נזכר על ידינו כנביא הגדול, במיוחד לאור העובדה שהוא מוזכר בסיום ספר מלאכי כמבשר יום השם הגדול והנורא, אך הוא הופך לנביא מקדיש, לנביא יוצר, רק אחרי שהוא מבין שההתגלות לא עוברת דרך קנאות. ירמיהו לא קנאי, בדבריו הקשים ביותר, תמיד יש פתח של תקווה, ירמיהו הוא זה שאומר לעם שהכל נראה אבוד לקנות קרקעות בירושלים, כי עם ישראל עוד יחזור לעיר.

ירמיהו, ששתיים מן הפטרות הפורענות של שלושת השבועות הנן שלו, לא זוכה שאף אחת מנבואותיו תיכנס לנבואות הנחמה של אחרי ימי בין המיצרים. אך בניגוד למה שניתן לחשוב, ירמיהו אינו נביא קנאי, אלא נביא שמעניק בחירה.

זהו הבדל עומק בין ירמיה לאליהו, מהמון בחינות הדבר נוגע בשאלת עומק על תפקידו של הנביא. האם הנביא הוא אופזיציה לוחמת, או שמא הוא מנסה להציע דרך חיים ראויה יותר. בניגוד לאליהו, יהונדב ויהוא- ירמיה לא מייצג את האופזיציה הלוחמת, אלא את התמיכה הרוחנית שמנסה להציע אופציה אחרת ודרך חיים אחרת לעם החוטא. אין זה אומר שירמיה הוא לא נביא החורבן, אך עצם הבחירה בירמיה לנביא החורבן ולא באחד מן הדמויות שמקנאות להשם, מראה את חוסר הפטליות שהתנ”ך מייחס לעצם החורבן.

העולם המיתולוגי הוא עולם של טרגדיה, של קומדיה, של סיום קבוע מראש. מעשי האדם לא משנים. אך חורבן ביהדות הוא לא דבר פטאלי, לא גורל מוכתב מראש, תמיד יש אופציה לתקן, תמיד יש מעבר לחורבן אופציה לגאולה. זאת הסיבה מדוע דווקא ירמיה הכהן מן ענתות שחלק מנבואת הקדשתו היא זכירת חסד נעוריך אהבת כלולותיך, הוא נביא החורבן הראשי, כי החורבן לעולם אינו מוחלט.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}