חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” ההפטרת פרשת פרה והסירותי את לב האבן

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפטרת פרשת פרה עוסקת ברעיון הכולל של טהרה. בעודה הפרה באה לטהר את הטמאים על מנת שיכולו לעלות לרגל, בכדי שעם ישראל יוכל לחזור לארץ ישראל ולירושלים, הוא חייב לעבור תהליך טהרה לאומי. תחיית הארץ באה יחד עם תהליך הטהרה של הטומאה שדבקה בעם ישראל. הפרה מטהרת את הפרט, הקדוש ברוך מטהר בתהליך מקביל את עם ישראל. הוא זורק עלינו מים טהורים ומטהר אותנו מכל טומאותינו וגילולינו. טז וַיְהִ֥י דְבַר־ יקוק אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ יז בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹֽשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָֽיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי׃ יח וָֽאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָֽׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּֽוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ׃ יט וָֽאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּֽאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַעֲלִֽילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים׃ כ וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י בֶּֽאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־יקוק אֵ֔לֶּה וּמֵֽאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ׃ כא וָֽאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּלֻ֨הוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה׃ {פ}כב לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יקוק לֹ֧א לְמַֽעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם׃ כג וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָֽדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּֽי־אֲנִ֣י יקוק נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יקוק בְּהִקָּֽדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵֽינֵיהֶֽם׃ כד וְלָֽקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָֽאֲרָצ֑וֹת וְהֵֽבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם׃ כה וְזָֽרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם׃ כו וְנָֽתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֨בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָֽתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ כז וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַֽעֲשִׂיתֶֽם׃ כח וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִֽהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶֽהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים׃ כט וְהֽוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹֽא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב׃ ל וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם׃ לא וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָֽרָעִ֔ים וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּוֹעֲבֽוֹתֵיכֶֽם׃ לב לֹ֧א לְמַֽעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יקוק יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּֽלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס} לג כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יקוקבְּיוֹם֙ טַֽהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֺנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶֽחֳרָבֽוֹת׃ לד וְהָאָ֥רֶץ הַנְּשַׁמָּ֖ה תֵּֽעָבֵ֑ד תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הָֽיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־עוֹבֵֽר׃ לה וְאָֽמְר֗וּ הָאָ֤רֶץ הַלֵּ֨זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָֽיְתָ֖ה כְּגַן־עֵ֑דֶן וְהֶֽעָרִ֧ים הֶֽחֳרֵב֛וֹת וְהַֽנְשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּֽהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ׃ לו וְיָֽדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֮ סְבִיבֽוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יקוק בָּנִ֨יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי׃ {ס} לז כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יקוקע֗וֹד זֹ֛את אִדָּרֵ֥שׁ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽעֲשׂ֣וֹת לָהֶ֑ם אַרְבֶּ֥ה אֹתָ֛ם כַּצֹּ֖אן אָדָֽם׃ לח כְּצֹ֣אן קָֽדָשִׁ֗ים כְּצֹ֤אן יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ בְּמ֣וֹעֲדֶ֔יהָ כֵּ֤ן תִּֽהְיֶ֨ינָה֙ הֶֽעָרִ֣ים הֶֽחֳרֵב֔וֹת מְלֵא֖וֹת צֹ֣אן אָדָ֑ם וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְקוָֽק׃ {פ} כמובן ששיא ההפטרה הנה מה שנאמר: כו וְנָֽתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֨בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָֽתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ כז וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַֽעֲשִׂיתֶֽם׃ הדברים מזכירים את הנאמר בתהילים: “לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי” מגיע רגע בו צריך לחדש את הרוח, בו החטא שהפך את לב האדם לאבן, מיטהר על ידי המים הטהורים והופך את לב האבן ללב בשר. במיתולוגיה היוונית מקובל היה שהיו חמישה שלבים ביצירת האדם. היו אנשי הזהב, אנשי הברזל, אנשי הכסף, אנשי הברונזה. הגזע האנושי האחרון נוצר לאחר המבול. על פי המיתולוגיה היוונית, היה זאוס כה מלא סלידה מן האדם ומדרכיו הנלוזות והרעות, עד שהחליט למחות אותו על ידי מבול. פרומתיאוס, שבאותה עת היה עדיין חופשי, התרה בבנו דאוקליון שיבנה תיבה. כשהחלו הגשמים לרדת טיפסו דאוקליון ואשתו פירה אל תוך התיבה, שהייתה מלאה באספקה, ושטו מעל פני האוקיינוס, שהטביע את היקום כולו. בתום עשרה ימים, החלו המים לשקוע, והתיבה נחה לה על פרנסוס. כשיצאו מן התיבה הקריבו דאוקליון ופירה קרבנות לאל זאוס וביקשו ממנו לברוא מחדש את הגזע האנושי. בני הזוג גם הלכו לעיר דלפי והתפללו לאלת הצדק, שהורתה להם להשליך את עצמות אמותיהם לאחר מעל ראשיהם. בתחילה נראתה הוראה זו תמוהה בעיניהם, אולם דאוקליון חשב על כך והבין שעצמות אמו היו למעשה האבנים שעל פני האדמה, משום שהאדמה היא זאת שממנה נבראה האנושות. דאוקליון החל להשליך אבנים והן הפכו לגברים, וכשחלה גם פירה להשליך אבנים הן הפכו לנשים. וכך נולד מחדש הגזע האנושי. על פי המיתוס היווני לאחר המבול- האדם נוצר מחדש מאבנים. יסודו של האדם הנו באבן. האבן הנה חלק מן האדמה- היא הדומם שבאדמה. הרעיון שהאדם יסודו בדומם, משנה את תיפקודו של האדם והשפעתו על המציאות. האדם בסופו של דבר הוא חלק מן התשתית הדוממת של המציאות הוא עשוי מאבן. בדיוק כמו הבנין או המבנה שעשוי מאבן, לא נכון לייחס לאדם תכונות, או כוונות. האדם הוא סך הכל חלק מן המציאות- לא יותר ולא פחות, הוא אבן מן האדמה. לא כן המסר שעולה מנבואת יחזקאל. בראש ובראשונה, המצב של עם ישראל משפיע על איך הגויים רואים את האלוקים. אם מצבו של עם ישראל שפל, דבר זה מחלל את שם קודשו של האלוקים. דהיינו, למעשיהם ומצבם של עם ישראל יש השלכה מעבר למציאות עצמה, הם לא כאבן דוממת. היות לב עם ישראל כאבן, הנו חילול שם השם. במיתוס היווני הניתוק בין זאוס לבין בני האדם גרם לכך שהאדם יהיה דומם, בלתי משפיע. הרצון להרחיק את האדם מן זעמו של זאוס הפך את האדם לאדם של אבן, ליצור לא משמעותי. כל חטא שחוטאים בו ישראל, הופך אותם להיות לאנשים בעלי לב אבן, לאנשים שיותר מנותקים מן האל, לכאלו שמחוברים רק לטבע, רק למציאות. החטא הוא מעין כפירה בכך שיש למעשה האדם השפעה מעבר למציאות, כפירה בקשר עם האלוקים. הקשר עם האלוקים הנו חוקת המציאות, היא לא המובן מאיליו, אפשר לדמיין מציאות בלעדיה, אך היא שם. כמו הפרה האדומה, חוקת התורה.יחזקאל מלמדנו שהאלוקים משוקע בנו, מחובר אלינו בצורה כזו, שהניתוק שלנו, משפיע על שמו בעולם. אי אפשר להתנתק מן האלוקים, אי אפשר להתנהל כאילו אנו רק חלק מן הטבע, רק חלק מן הדומם, רק עפר מן האדמה. זהו איבוד של כוח החיות שמקבל האדם, זוהי מציאות שמשולה למוות: “ויהי בבקר בצאת היין מנבל ותגד לו אשתו את הדברים האלה וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן”. החיים של האדם מוגדרים בכך שהוא אינו מאובן. במיתוס פראסוס ומדוזה אנו רואים שאיבון הנו אחת מדרכי ההרג של פארסוס. הוא היה מראה לאויביו את ראשה של מדוזה והם היו מתאבנים. ההתאבנות, היא דרך לדחוק כלפי חוץ את החרדה שמעוררת בנו המציאות ובמקרה זה פרצופה של מדוזה. מי שיש לו לב של אבן, הנו אדם שחושש ופוחד מכל שינוי ועל כן הוא אוטם את עצמו לכל השפעה חיצונית. זוהי המהות של השקיעה בטבע, של השקיעה בתוך המציאות הטבעית וראיית המציאות הטבעית כמסגרת שאינה יכולה להיפרץ. האדם הוא יסודו באבן ולפעמים המציאות החיצונית היא כה קאוטית עד שהוא בוחר להתאבן. אדם שחושב שהוא רק חלק מן הטבע, שלבו לב אבן, שהוא חלק מן האדמה, אדם שלא לוקח בחשבון את כך ששמו של השם משוקע בו ומתנהל ללא מחשבה, ללא הכרה בכך- מנתק את עצמו מן האלוקים ובכך מחלל את שמו. האלוקים מורה לנו שלאמץ לב של אבן אינו אופציה. להתנהל כאילו אנו יחידים בעולם, יגרום לחילול השם. כאשר נבחר עם ישראל הוא נבחר להיות העם שדרכו האלוקים מביע את ההתעניינות שלו במציאות את הקשר שלו עם המציאות, את העובדה שהמציאות אינה דוממת אלא יש בה חיות. ובזמנים קיצוניים האלוקים צריך להתערב ולהחזיר למציאות את החיות שלה, לטהר את המציאות מהקיפאון של החטא שאוחז בה- לא לא למעננו, אלא למען שמו, למען הרעיון שלשמו נברא העולם- קשר האדם והאלוקים.
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}