"ההפטרה והמיתוס" הפטרת שבת הגדול – שבת הגדול, הזכרון הגדול

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הפטרת השבת הגדול נתפסת אצל רבים כחלק מן רצף ההפטרות של ארבעת הפרשיות בהם קוראים הפטרות שקשורות לפרשה. אך הפטרה זו, שהיא אחת מן ההפטרות הקדומות ביותר (יש שרואים בה כחלק מן סבב הקריאה הארץ ישראלי בו סיימו את התורה פעם בשלוש שנים) לא תלויה בפרשה ועומדת מצד עצמה. בהפטרה אנו מתוועדים לנבואה האחרונה בתנ"ך, נבואתו של מלאכי החותמת את הנביאים. נבואת מלאכי הנה מרתקת. בדרך כלל אנו שומעים על הנביאים אשר מתרים בעם על העונשים שיתרחשו כאשר העם לא יעמוד בברית עם האלוקים. אך כאן אנו מתוודעים לתצורה ההפוכה, העם מגשש את דרכו לשוב אל האלוקים ומלאכי מדריך את העם איך בדיוק לשוב. איך להחזיר את המקדש ועבודתו. מלאכי ממליץ להרים מפרי האדמה, להביא מן המעשר ומן התרומה בלב שלם, ללא ניסיון לרמות או לחפף ודבר זה יחדש את הברית ויגרום ששוב לא יהיה רב והברכה מהשמים תרד עד בלי די. וְעָרְבָה, לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם–כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. ה וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי–אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת. ו כִּי אֲנִי יְהוָה, לֹא שָׁנִיתִי; וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב, לֹא כְלִיתֶם. ז לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם–שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב. ח הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ: הַמַּעֲשֵׂר, וְהַתְּרוּמָה. ט בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים–הַגּוֹי, כֻּלּוֹ. י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי. יא וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל, וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה; וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. יב וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם, כָּל-הַגּוֹיִם: כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. {פ} בחלקה השני של ההפטרה אנו מקבלים את תשובת מלאכי על אחת מן השאלות התיאלוגיות הקשות ביותר שעומדות אל מול תפיסת ההשגחה- שאלת צדיק ורע ולו ועל רשע וטוב לו: יג חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר יְהוָה; וַאֲמַרְתֶּם, מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. יד אֲמַרְתֶּם, שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, מִפְּנֵי יְהוָה צְבָאוֹת. טו וְעַתָּה, אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים; גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ. טז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. יז וְהָיוּ לִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם–כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ. יח וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם, בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע–בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ. {פ}יט כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. כ וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ; וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם, כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק. כא וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים–כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר, תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם: בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. {פ}כב זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם–פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם. {ש} הצדיקים שואלים- מדוע אנו סובלים כל כך: "מה בצע שמרנו את משמרתו… ואנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עושי רשעה", הזדים נהיים מאושרים עושי רשעה נבנים. התשובה המרתקת של מלאכי היא שהכל חלק מהזכרון האלוקי, יש תכנית ובסוף הדברים יתיישרו, בסוף תגיע הגאולה בה לצדיק יהיה טוב ולרשע יהיה רע. זכירת תורת משה בחורב, התורה בה צווה העם חוקים ומשפטים היא הכנה לבוא שליח האל. אותם החוקים והמשפטים שמקיימים הצדיקים הם ההכנה לבוא מבשר הגאולה. מבשר הגאולה יהיה אליה הנביא, שישיב את לב הבנים על האבות ולב האבות על הבנים. השליח חייב לבוא בדמות אדם כי אם יגיע הקדוש ברוך הוא ישירות הארץ תוכה חרם. צריך הכנה להופעת האלוקים, צריך שליח שיישר את ההדורים כדי להכשיר את הארץ להגעת האלוקים לארץ. נבואה זו של מלאכי למעשה עוסקת בתפיסת העומק של המקרא, יש יד מכוונת, יש תכנית על שבסופו של דבר תתרחש ולאדם יש בחירה בתוך התכנית אם להיות נשכר ממנה או להיפגע ממנה. התכנית היא לא כזו שגלויה לאדם, היא לא כזו שמובנת לאדם- אך בסופה הצדיקים יהיו למעלה והרשעים יסבלו. לנו, דברים אלו הנם מובנים מאליהם, אך האמת היא שיש בהם חידוש נרחב. העולם האלילי אמון על מיתוסים מרובים, מיתוסים שעוסקים בעבר, בהווה, אך אין להם אמירה כלפי העתיד. השיר הקדום הבא, מבטא את התודעה הזו בצורה מרשימה: מה זאת זמם…?מה יש את לב אב?מה יש את רוח אנליל הנקדשה?מה זאת זמם מדי ברוחו הנקדשה?רשת פרש: זו רשת אויב.מוקש טמן: זה מוקש אויב.עכר המים, ויצא לדוג דגים,רשתו הטיל, ויצא להרג צפריםבתפיסה זו האל הוא אויב האדם. אמנם הוא מקיים את העולם אך ברגע אחד הוא יכול להתהפך על המציאות. מטרת האדם היא לפתות אל האל על ידי קסמים, לחשים וקורבנות כך שהאלים לא יפגעו בו.אין בתפיסה האלילית את הרעיון שהעולם יגיע לגאולה, זאת מאחר ואין מה שנמצא מעבר למציאות, מעבר מן העולם.גם מה שנמצא מעבר למציאות מבחינת האדם, אינו מעבר למציאות אלא הוא רובד אחר שלה. אך התנ"ך מקדם עמדה שיש מעבר למציאות הידועה, העולם לא כלוא בתוך עצמו, אלא יום יבוא והוא יצא מתוך חוקיותו ומתוך עצמו. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. תפיסה זו מבוססת על עמדה מרתקת שמביע המקרא לאורך כל אורכו ושמגיעה לשיאה בסוף הנבואות- בנבואת מלאכי. מלאכי מראה לנו את ההקשר בין תורת משה, לבין בואו של אליה הנביא ומשרטט קו שלוקח את האדם ממשה רבנו לבואו של האלוקים בארץ. הנבואה של המקרא עוסקת בבואו של אליה הנביא וכל עוד אליה הנביא לא בא, אנו נמצאים עדין בתוך הנבואה הזו. וככזו, נבואה אינה משהו שמספר לנו על העתיד, אלא דבר השם לאדם שמגלה לנו את ההווה, את מה שמתרחש ברגע זה. ברגע זה ישנה התרחשות שאינה גלויה לעין במבט שטחי, אך שמעמיקים ראות מגלים שהיא כל הזמן פעילה. יש להתרחשות זו רגעי שיא בה היא גלויה לכל, אך בשאר הזמן האדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא חלק מן ההתרחשות הזו. הנבואה מתגלה לנו יותר ויותר כמאורע שמתרחש ועודנו מתרחש עד בואו של אליה הנביא ובנבואה זו, במציאות זו, יש לנו מקום מרכזי. המקרא אינו ספר היסטוריה שמתאר עובדות, המקרא לא נותן פרטים סתם, כל פרט שמופיע במקרא, עדין מתחולל ומתרחש כאן ועכשיו- זוהי משמעות הביטוי שרק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה. יש דברים אשר נצרכים לדורות, כי הם מתרחשים לאורך דורות. בכל שנה אדם יוצא בחג הפסח מעבדות לחירות. לעתים זה יותר גלוי לעין ולעיתים יותר סמוי, אך עד שיבוא אליה הנביא, תהליך זה של היציאה ממצרים לא הסתיים והאדם נקרא ליטול בו חלק. זוהי התכנית הפנימית שמתווה אלוקים למציאות. המציאות אינה שרירותית- קיום האדם אינו סתמי, חיי אדם לא סתמיים. יבוא יום וכל מה שנראה מסובך ומורכב יתגלה כחלק מן התהליך שמוביל לאליה הנביא. הסוף ילמד על ההתרחשות עצמה. הנס הגדול של שבת הגדול – בוא יום השם הגדול, לא יכול היה להתרחש לולא עם ישראל היה מוכן לשחוט את אלילי מצרים, את הכבשים והעיזים ולקרוא תיגר על התפיסה האלילית. מרגע שדבר זה קרה עם ישראל נכנס לתוך המערכת האלוקית שתוביל למימוש נבואותו של מלאכי. יום השם הגדול, תלוי בזניחת האלילות, בשבת הגדול. זהו הזכרון הגדול של שבת הגדול. זכרון של תכנית שהיא מעבר לאדם, מעבר למציאות, זכרון שממשיך ונכתב ברגע זה.

לעמוד "ההפטרה והמיטוס"

תאריך פרסום:

מרץ 25, 2021

תגים

מאגר תורני חינוכי, פרשת השבוע, ההפטרה והמיתוס

פוסטים אחרונים

מאגר תורני חינוכי

"ההפטרה והמיתוס" הפטרת שבת הגדול – שבת הגדול, הזכרון הגדול

פוסטים אחרונים

אוריית השבוע: שמחת תורה התשפ"ד

"ונהר יוצא מעדן" – מבית מדרשת או"ת לינדנבאום: חג הסוכות

מחנים בקצרה: סוכות התשפ"ד

סרוגים – פרשת הרב טאו: המסקנה של הרב טהרלב מהפגישה עם המתלוננות

הצטרפו לניוזלטר

עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים

אודות

פרסומים

מוסדות ותוכניות

הצטרפו לניוזלטר