"ההפטרה והמיתוס" הפטרת שבת חול המועד סוכות: מלחמתו של גוג

הפטרת שבת חול המועד סוכות עוסקת במלחמת גוג ומגוג. מלחמת גוג ומגוג נדרשת על ידי פרשני המקרא כמלחמת אחרית הימים שמוזכרת בספר זכריה עליה קראנו בהפטרת חג הסוכות עצמו. בזכריה, סוכות מוזכר במפורש כמועד של אותה המלחמה. ההפטרה שלנו נותנת שמות ופנים לגיבורי אותה המלחמה. אך בעוד התיאור המלחמה בזכריה הוא מלחמה כנגד עם ישראל, אצלנו התיאור הוא קצת שונה. כך נאמר בפרקים המקדימים את ההפטרה שלנו:

ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ד' אלה ומארצו יצאו. ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל כה אמר א-דני ד' לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני יקוק נאם א-דני ד' בהקדשי בכם לעיניהם

(יחזקאל ל"ו, כ – כג)

מטרת המלחמה היא שידעו הגויים את השם. המטרה היא כלל עולמית, לא מלחמה פרטית על ישראל אלא דרכו של השם להודיע את עצמו לעולם.

כך עולה מן ההפטרה עצמה:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל–נְאֻם, אֲדֹנָי יקוק: תַּעֲלֶה חֲמָתִי, בְּאַפִּי. יט וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ-עֶבְרָתִי, דִּבַּרְתִּי: אִם-לֹא בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל, עַל, אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. כ וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה, וְכֹל הָאָדָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים, וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל-חוֹמָה, לָאָרֶץ תִּפּוֹל. כא וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל-הָרַי חֶרֶב, נְאֻם אֲדֹנָי יקוק: חֶרֶב אִישׁ, בְּאָחִיו תִּהְיֶה. כב וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ, בְּדֶבֶר וּבְדָם; וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית, אַמְטִיר עָלָיו וְעַל-אֲגַפָּיו, וְעַל-עַמִּים רַבִּים, אֲשֶׁר אִתּוֹ. כג וְהִתְגַּדִּלְתִּי, וְהִתְקַדִּשְׁתִּי, וְנוֹדַעְתִּי, לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יקוק. {ס}

וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הִנָּבֵא עַל-גּוֹג, וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יקוק: הִנְנִי אֵלֶיךָ, גּוֹג–נְשִׂיא, רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל. ב וְשֹׁבַבְתִּיךָ, וְשִׁשֵּׁאתִיךָ, וְהַעֲלִיתִיךָ, מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן; וַהֲבִאוֹתִךָ, עַל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל. ג וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ, מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ; וְחִצֶּיךָ, מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל. ד עַל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל, אַתָּה וְכָל-אֲגַפֶּיךָ, וְעַמִּים, אֲשֶׁר אִתָּךְ: לְעֵיט צִפּוֹר כָּל-כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה. ה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, תִּפּוֹל: כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי, נְאֻם אֲדֹנָי יקוק. ו וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמָגוֹג, וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יקוק. ז וְאֶת-שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ, בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-אַחֵל אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי, עוֹד; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי יקוק, קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל. ח הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה, נְאֻם אֲדֹנָי יקוק: הוּא הַיּוֹם, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי. ט וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים, וּבְמַקֵּל יָד, וּבְרֹמַח; וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ, שֶׁבַע שָׁנִים. י וְלֹא-יִשְׂאוּ עֵצִים מִן-הַשָּׂדֶה, וְלֹא יַחְטְבוּ מִן-הַיְּעָרִים–כִּי בַנֶּשֶׁק, יְבַעֲרוּ-אֵשׁ; וְשָׁלְלוּ אֶת-שֹׁלְלֵיהֶם, וּבָזְזוּ אֶת-בֹּזְזֵיהֶם–נְאֻם, אֲדֹנָי יקוק. {ס}

יא וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם-שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל, גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם, וְחֹסֶמֶת הִיא, אֶת-הָעֹבְרִים; וְקָבְרוּ שָׁם, אֶת-גּוֹג וְאֶת-כָּל-הֲמוֹנֹה, וְקָרְאוּ, גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג. יב וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן טַהֵר אֶת-הָאָרֶץ, שִׁבְעָה, חֳדָשִׁים. יג וְקָבְרוּ כָּל-עַם הָאָרֶץ, וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם–יוֹם, הִכָּבְדִי, נְאֻם, אֲדֹנָי יקוק. יד וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ, עֹבְרִים בָּאָרֶץ, מְקַבְּרִים אֶת-הָעֹבְרִים אֶת-הַנּוֹתָרִים עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ, לְטַהֲרָהּ–מִקְצֵה שִׁבְעָה-חֳדָשִׁים, יַחְקֹרוּ. טו וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים, בָּאָרֶץ, וְרָאָה עֶצֶם אָדָם, וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן–עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים, אֶל-גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג. טז וְגַם שֶׁם-עִיר הֲמוֹנָה, וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ. {פ}

מן ההפטרה עולה שחטאו של גוג הוא רק במלחמה על ישראל, אלא בעצם ערעור הסדר העולמי שהמלחמה מביאה עמה. המלחמה פוגעת בחיות, בטבע, בהרים ובאדם. המלחמה, תאוות הקרב הורסת את המציאות. גדול הוא השלום.

המקרא בהחלט אינו ספר פציפיסטי, יש מצוות כיבוד יש מלחמת עמלק, אך מאידך דוד אינו בונה את הבית כי ידיו דמים מלאו.

הend game של המקרא הוא שלום, שלום שבית המקדש במרכזו, ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. הגוגים של העולם לא רוצים בכך, הם רוצים לשלוט, לא לחיות יחד. הודעת שם אלוקים עוברת דרך השלום, לבה הנו השלום.

התפיסה האלילית היא תפיסה של מלחמה בלתי פוסקת על שליטה בין האלים לבין האדם, בין האלים לעצמם, בין בני האדם. לא כך במקרא, גדול הוא השלום.

סוכות הוא החג בו מקריבים במקדש בעבור אומות העולם, מאין הקדמה של שלום בימינו. סוכות הוא מלחמה בגוג.

התרסה כנגדו.

בספרו של בובר גוג ומגוג מתואר המסע לשלום או מלחמה שפילג את העולם החסידי סביב מלחמת נפוליאון. שהשלום עובר דרך מלחמה ממהרים לזהות לעיתים הזדמנויות ובשם השלום פורצת המריבה זהו מסר שצריך לזכור, לא למהר להתמסר למלחמה. בעבור השלום. וכבר התפללו המקובלים על משיח בן יוסף שלא ימות. אפשר לבדוק בסוכות ואולי לזכות בשלום בלי מלחמה .

ההפטרה שלנו מעניקה הצצה במה צריך להיאבק בכדי שהצצה זו תהיפך למציאות.