"ההפטרה והמיתוס" הפטרת שופטים – עורי עורי
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
הפטרת שופטים היא הרביעית בסדר הפטרות הנחמה. גם הפטרה זו מגיעה מדבריו של ישעיהו הנביא. שמעיינים בהפטרה מגלים שהיא מהווה בסיס לבתים המרכזיים של הפיוט לכה דודי שנכתב על ידי רבי שלמה אלקבץ כנראה על בסיס פיוטים קודמים שנהגו לומר אותם בערב שבת.
מקור המנהג לשירת לכה דודי הנה בדברים המפורסמים של רבי חנינא ורבי ינאי המופיעים במסכת בבא קמא ומסכת שבת: "ר' חנינא היה אומר בואו נצא לקראת כלה מלכתא ור' ינאי כמתעטף וקאי ואמר בואי כלה". כמו שאנו יודעים, הפיוט לכה דודי מתאר את הקשר בין הדוד לכלה, במקרה זה הכלה היא השבת. חלק מן הפיוט מופנה לדוד, אך חלק מן הפיוט מופנה כלפי השבת, בין אם זה הפזמון עצמו, בואי כלה ובין אם זה הבקשה שהכלה תתעורר ותכיר במצבה. כפי שנראה, חלק זה של הפיוט, הפניה לכלה, שאוב מן ההפטרה שלנו.
כמו הפטרות הנחמה האחרונות אותם ראינו, גם הפטרה זו באה לברר עקרון יסודי בתורת הנחמה. בהפטרות הקודמות עסקנו במהות הנחמה, בקושי שבנחמה ובשלום שהנו תוצר הנחמה. ההפטרה שלנו דומה שעוסקת לא במה הנחמה מביאה, אלא בתפקיד של המתנחם.
"אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן ותשכח יקוק עשך נוטה שמים ויסד ארץ ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק מהר צעה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו ואנכי יקוק אלהיך רגע הים ויהמו גליו יקוק צבאות שמו ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה התעוררי התעוררי קומי ירושלם אשר שתית מיד יקוק את כוס חמתו את קבעת כוס התרעלה שתית מצית אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה שתים הנה קראתיך מי ינוד לך השד והשבר והרעב והחרב מי אנחמך בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר המלאים חמת יקוק גערת אלהיך לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין כה אמר אדניך יקוק ואלהיך יריב עמו הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה את קבעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד ושמתיה ביד מוגיך אשר אמרו לנפשך שחי ונעברה ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעברים עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא התנערי מעפר קומי שבי ירושלם התפתחו [התפתחי] מוסרי צוארך שביה בת ציון כי כה אמר יקוק חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו כי כה אמר אדני יקוק מצרים ירד עמי ראשנה לגור שם ואשור באפס עשקו ועתה מי לי [מה] [לי] פה נאם יקוק כי לקח עמי חנם משלו [משליו] יהילילו נאם יקוק ותמיד כל היום שמי מנאץ לכן ידע עמי שמי לכן ביום ההוא כי אני הוא המדבר הנני מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אמר לציון מלך אלהיך קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב יקוק ציון פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי נחם יקוק עמו גאל ירושלם חשף יקוק את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו סורו סורו צאו משם טמא אל תגעו צאו מתוכה הברו נשאי כלי יקוק כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הלך לפניכם יהוה ומאספכם אלהי ישראל"
בכדי להבין טוב יותר את הקונטסקט של ההפטרה, ראוי לצטט את הפסוקים הקומדים להפטרה, פסוקים בהם ישעיהו מתאר את המלחמה של השם במפלצות הים:
"ט עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ יְקוק–עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. י הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה; הַשָּׂמָה, מַעֲמַקֵּי-יָם–דֶּרֶךְ, לַעֲבֹר גְּאוּלִים. יא וּפְדוּיֵי יְקוָק יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם, עַל-רֹאשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה."
השם, בתקופות שקדמו לגלות נלחם ברהב שר הים שהתמרד נגדו, נלחם בתנין הגדול שבים, במקומות אחרים אנו למדים על האילוף של נחש בריח נחש עקלתון. השם קרע את הים ובצע בו דרך במעמקיו וזאת בכדי שיעברו בו הגאולים. האלוקים שמסוגל להתגברות על כלל היצורים המיתיים האלו, האלוקים הבוקע את הים, ברור שמסגול להשיב את השבויים של יהודה וישראל, לפדות אותם ושישבו לציון ברינה.
זהו החלק של האלוקים בהסכם, חלק שוודאי שהוא מסוגל למלא, אומר הנביא. זהו החלק שמתמלא בתחילת שבית ציון ואולי אפילו בימינו אלו.
בפסוקים אלו הקריאה "עורי עורי", מופנית כלפי זרוע השם. אך בהפטרתנו הקריאות "התעוררי התעוררי", "עורי עורי"- מופנות לא לאלוקים, אלא לירושלים. האלוקים הוא המנחם, אך מסתבר שפעולת הנחמה ואולי אפילו ההתנחמות אינם מספקות, אלא הן דורושת תגובה מצדה של ירושלים, מצד עם ישראל.
בתחילתה של ההפטרה, כמו בתחילת כל הפטרת נחמה, הקדוש ברוך הוא מכריז על עצמו כעל המנחם. הוא מציג בפני עם ישראל את הטיעון שהוא זה ששולט על המציאות, על המשחית, על הרעב, על המוות עצמו. הוא זה שנטע שמים ויסד ארץ ועל כן הוא זה שאומר לציון- עמי אתה. זוהי הנחמה האולטימטיבית.
אך כאן מגיע השינוי ביחס לנבואות הנחמה הקודמות. בנבואה זו, הנביא מתאר את ירושלים כשיכורה על כוס התרעלה. ירושלים שהנה האם, היא כמו מעולפת ובניה צריכים לשאת אותה. הנביא אף מזכיר את החמת של השם, החמת הנו כלי שהאדם שותה ממנו יין ובמשל הנבוא זהו הכלי ממנו שותה האם, הלוא היא ירושלים.
הביטוי של שכרות הוא מפתיע, האם אפשר להשתכר מצער? האם אפשר להשתכר מאבל?
הנביא ממשיך בכך שהאלוקים לוקח את כוס התרעלה, נשמע שהאלוקים מאין מעביר את העם תהליך של גמילה.
הנביא מבקש מירושלים ללבוש בגדי פאר, להתנער מן העפר. ניתן כמעט לדמיין את ציון מתפלשת בעפר, ניתן כמעט לדמיין את השיכורה שחייה לא היטבו עמה, שחוותה אובדן אחר אובדן, שותה לשוכרה, מתחלקת על קיאה ובניה גם הם, דור שני לשיכורים, דור שני לאומללות שוכבים נבוכים בראש חוצות.
אך הנביא מביא את דבר השם שאומר, שמה שהיה לא יהיה, המציאות תשתנה, הטבע ישתנה- טבעה של ירושלים ישתנה. לא יבואו טומאה וערלות בעיר. הטומאה והערלות לא הולכים יחד עם היופי, עם הפאר שהעיר אמורה ללבוש על עצמה.
מצרים, אשור, בבל, האימפריות הגדולות- יחזו בגאולת ישראל, תגיע הבשורה הטובה שמלך האלוקים על המציאות, אך בתמורה, הצופים של העיר יתחילו לרנן. חורבות ירושלים ירננו ובכך הם לא יוסיפו להיות חרבות.
זו גאולה שתבוא ברוגע, בעדינות, בשמחה ובפאר- לא בחיפזון. לא גאולה של עבד שבחיפזון יצא ממצרים, אלא בצעדים מלכותיים ואיטיים.
מה באה הפטרה זו ללמד אותנו? איזו בשורת נחמה יש בה? הנחמה בהפטרה זו לא שונה מיתר הפטרות הנחמה.
אך נראה שמעבר לנחמה, יש פה קריאה לעבר המתנחם, קריאה לירושלים ועם ישראל. מי שמקבל נחמה, הרבה מאוד פעמים מוצא מאין מתיקות מזוכיסטית בכאב עצמו. הוא מתמכר לכאב, הוא מתמכר לצער. במיתולוגיות השונות, דווקא האבל הוא זה שזוכה להתגלות האלים. יש בצער משהו משכר, משהו שמאפשר לאדם להסיר מעצמו כל אחריות.
אונן פטור מן המצוות.
הצער הקיצוני משחרר את האדם, אנו גם יודעים שהשכרות משחררת את האדם, ההתמכרות משחררת את האדם. זוהי תגובה טבעית אחרי אבל, להסיר אחריות ולא לעשות, לא לקחת אחריות על המציאות ולהיכנס לעמדה פאסיבית של חוסר מעש. אבל יותר מכך, העצב נותן עומק, הוא צובע את המציאות בצבעים עזים, מאפשר פרספקטיבה שחיים של שמחה לעולם לא יוכלו לתת.
באידילאה כתוב על "הבוכה מתמוגג בדמעות".
ההתמוגגות של הדמעות היא מאין הכרה שהדמעה, הצער, גורמת לאדם להתבונן בסדרי הדברים בסופם, בראייה צרופה, וללא מראית עין. מעלת ההתמוגגות היא זו, שכאשר שבים ועולים בה קולות היגון, קולות אנחה והבכי, השפה כולה שוקעת בה בהברות ראשונות- היא מגרדת את נקודת הראשית. האבלות דוברת מן המאוחר, מן הקץ, קוראת בה בעת את השפה ואת דובריה לראשיתם. כי בעצם העדות והבשורה מן המוות, שבים ונשמעים קולות היצורים — קולות הנבראים. אין עוצמתי מן המוות, אין משכר מהתחושה שאני מעל המציאות- והמוות הנו מעל המציאות.
קולות הקינה, קולות השכרות הם קולות אשכבה ובריאה, תהודות לנולד והנכחד. הקינה הדוברת מסוף החיים, דוברת גם מראשיתם. הקינה מיוחדת אפוא כשירה שהיא אחרית וראשית — היא שרה מן המוות ומעידה על תחילת החיים. אך בעצם קולותיה — קולות בכי ויללות — היא משיבה את שמועת הבריאה.
כנגד פרפסקטיבה זו יוצא הנביא. הנביא מבקש מירושלים שאלוקים ניחמה, להתעורר להתמסר לנחמה. לא דרך חיים שיוצאים מתוך אבלותת צער וסבל, לא שקיעה בקושי ובעומק שמגיע מתוכם, מהניתוק מן החיים, אלא אהבת עולם, אהבת המציאות, חיי המציאות עצמה. אלו הם חיים שאולי יש בהם פחות עומק, הם יותר רגילים, הם יותר החיים עצמם, חיים בגובה החיים.
אין כאן בשורת נחמה, יש כאן קריאת התעוררות.
עורי עורי.
לא לניתוק מן המציאות, אלא התעוררות מן העולם.
זוהי הקריאה שמציב הנביא בפני עם ישראל- לא לשקוע באבל, אלא להיענות לנחמה ולהתעורר בעקבותיה.
