חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“ההפטרה והמיתוס” הפטרת שלח לך – מה למדנו מרחב ומרגלי יהושע

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

ההפטרה שלנו עוסקת במרגלים אשר שולח יהושע לארץ וליריחו (כך בכתוב) לראות את העיר יריחו. שליחות זו הנה שליחות מפתיעה. יהושע עצמו היה חלק מן המשלחת הקודמת של מרגלים (אשר מופיעה בפרשתנו), משלחת שאנו יודעים ומכירים שלא עלתה יפה כלל. המרגלים נשלחו לארץ על ידי משה לתור את הארץ אשר השם נותן לבני ישראל. כנראה, יהושע שולח את המרגלים בצו השם, אחרת קשה להבין מדוע הוא יעשה שוב פעולה של שליחת מרגלים לאחר ששליחת המרגלים בפעם הקודמת הסתיימה רע מאוד.

כאשר מסתכלים יותר לעומק, ההבדלים בין השליחיות הנם ברורים. בראש ובראשונה הגדרת המשימה עליה הופקדו המרגלים. אמנם אנו רגילים לגבר על “פרשת המרגלים”, אך האמת היא שהמילה מרגל לא נזכרת בפרשת שלח אף לא פעם אחת. משה שולח אנשים “לתור את הארץ”:

“שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.”

הציווי של משה היה לתור את הארץ, אך בספר דברים מגלה לנו משה שבפועל מה שקרה היה משהו אחר:

“כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר–אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. כג וַיִּיטַב בְּעֵינַי, הַדָּבָר; וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. כד וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה, וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל; וַיְרַגְּלוּ, אֹתָהּ”

משה מתאר שהמרגלים במקום לתור את הארץ ריגלו אותה. אך זה לא היה הצו של משה. מענין לראות איך משה מתאר את חזרת המרגלים, משה באופן מפתיע, בניגוד למשתמע בפרשתנו, לא מטיל את האשמה על המרגלים, אלא מטיל את האשמה על העם:

“כה וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ, וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ; וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר, וַיֹּאמְרוּ, טוֹבָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְקוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. כו וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כז וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת יְקוָק אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ. כח אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים, אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם; וְגַם-בְּנֵי עֲנָקִים, רָאִינוּ שָׁם. כט וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן, מֵהֶם. ל יְקוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם: כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם, בְּמִצְרַיִם–לְעֵינֵיכֶם. לא וּבַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ–בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם, עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה. לב וּבַדָּבָר, הַזֶּה–אֵינְכֶם, מַאֲמִינִם, בַּיקוָק, אֱלֹהֵיכֶם. לג הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ, לָתוּר לָכֶם מָקוֹם–לַחֲנֹתְכֶם: בָּאֵשׁ לַיְלָה, לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וּבֶעָנָן, יוֹמָם. לד וַיִּשְׁמַע יְקוָק, אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם; וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. לה אִם-יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה–אֵת, הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. לו זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ-אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ-בָּהּ, וּלְבָנָיו–יַעַן, אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקוָק. לז גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְקוָק, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם. לח יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי-הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת-יִשְׂרָאֵל.”

נראה מדברי משה, שהשליחות שנשלחו אליה נשיאי העדה, מראש הוגדרה עם מטרות מסוימות והתפתחה באופן בלתי צפוי לחלוטין, בעקר בתגובת העם לשליחות זו. הנשיאים אשר היו אמורים לתור ובפועל ריגלו והעם לא ידע איך להתמודד עם תוצאות הריגול.

שליחותו של יהושע היא שונה באופן מהותי:

“וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה. ”

יהושע שולח שני אנשים- לא משלחת גדולה, אלא שני אנשים חרש. גם זהות המרגלים אינה ידועה, זאת בניגוד לנשיאים שהופכים למרגלים- שהשמות שלהם ציונו במפורש ובמדוגש בפרשת שלח. זו שליחות ריגול לכתחילה ולא שליחות של לתור שהסתבכה. גם בעת חזרתם המרגלים דיווחו רק ליהושע ולא לכלל העם כמו 12 נשיאי העדה בפרשת שלח.

“ויאמר למלך יריחו לאמר הנה אנשים באו הנה הלילה מבני ישראל לחפר את הארץ. וישלח מלך יריחו אל רחב לאמר הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך כי לחפר את כל הארץ באו. ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו ותאמר כן באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין המה ויהי השער לסגור בחשך והאנשים יצאו לא ידעתי אנה הלכו האנשים רדפו מהר אחריהם כי תשיגום והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ הערכות לה על הגג. והאנשים רדפו אחריהם דרך הירדן על המעברות והשער סגרו אחרי כאשר יצאו הרדפים אחריהם. והמה טרם ישכבון והיא עלתה עליהם על הגג . ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן יקוק לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם. כי שמענו את אשר הוביש יקוק את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן לסיחן ולעוג אשר החרמתם אותם. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי יקוק אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ועתה השבעו נא לי ביקוק כי עשיתי עמכם חסד ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת. והחיתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחותי [אחיותי] ואת כל אשר להם והצלתם את נפשתינו ממות. ויאמרו לה האנשים נפשנו תחתיכם למות אם לא תגידו את דברנו זה והיה בתת יקוק לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת. ותורדם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת. ותאמר להם ההרה לכו פן יפגעו בכם הרדפים ונחבתם שמה שלשת ימים עד שוב הרדפים ואחר תלכו לדרככם. ויאמרו אליה האנשים נקים אנחנו משבעתך הזה אשר השבעתנו . הנה אנחנו באים בארץ את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון אשר הורדתנו בו ואת אביך ואת אמך ואת אחיך ואת כל בית אביך תאספי אליך הביתה. והיה כל אשר יצא מדלתי ביתך החוצה דמו בראשו ואנחנו נקים וכל אשר יהיה אתך בבית דמו בראשנו אם יד תהיה בו. ואם תגידי את דברנו זה והיינו נקים משבעתך אשר השבעתנו. ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם וילכו ותקשר את תקות השני בחלון. וילכו ויבאו ההרה וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרדפים ויבקשו הרדפים בכל הדרך ולא מצאו. וישבו שני האנשים וירדו מההר ויעברו ויבאו אל יהושע בן נון ויספרו לו את כל המצאות אותם. ויאמרו אל יהושע כי נתן יקוק בידנו את כל הארץ וגם נמגו כל ישבי הארץ מפנינו”

ניתן להשוות את הסיפור של מרגלי יהושע לסיפורי הצלה רבים במקרא, גם לסיפורי הצלה של גברים על ידי נשים- מיכל את דוד, האישה בבחורים את עבדי דוד ואולי אפילו יש כאן הד להליכתו של סיסרא ליעל, אשת חבר הקיני. סיסרא היה בציפיה שיעל תציל אותו, מה שבפועל לא קרה. כנראה היה מקובל שנשים הנן מצילות של מי שמגיע אליהם ונמצא במנוסה.

אנו גם שומעים הד לסיפור השומנית שנתנה את עלית קיר לאלישע שהציל את בנה. את אותו הקיר אנו פוגשים אצל רחב- שמודגש שביתה נמצא על החומה, הירושלמי מציין שמכך למד חזקיהו שעליו להסב את פניו לקיר ולהתפלל, מקיר ביתה של רחב.

הקיר הוא הגבול בין הפנים לבין החוץ וכמו מהווה גשר בין המציאות בה אנו נמצאים עכשיו, למציאות שמעבר- המציאות המתוקנת עליה אנו מתפללים.

אנו מוצאים בסיפור זה גם הד לסיפורי הצלה שאנו מכירים מן התורה, בדומה לבשורת המלאכים ללוט לפני מהפכתה, בשורה אליה לא באמת הקשיבו בני ביתו של לוט. אך כאן רחב היא זו שיזומת את הצלת משפחתה ובית אביה.

ברור לחלוטין שהמילים שאומרת רחב על הפחד הגדול של כל הארץ מפני בני ישראל, אינם המילים שלה. קל לראות שהדברים מקבילים לשירת הים, שירת הים מתארת את המוג לב של יושבי כנען והפחד והאימה שנפלו עליהם. היא מייחסת את הנס והניצחון אל הקדוש ברוך הוא. בעוד שניתן לייחס את ההכרה של ניצחונות הקדוש ברוך הוא לדמותה של רחב, קשה להאמין שהיא הכירה את שירת הים ואת מילותיה המדוייקות. חשוב מאוד למחבר הספר להדגיש שיציאת מצרים אכן עוררה את האפקט אשר מתואר בה על יושבי ועם הארץ. הכותב של הסיפור מנסה להדגיש לנו עד כמה מעשי ההצלה של ישראל כה השפיעו על רחב, מיציאת מצרים והנצחון על עוג שהתרחש ארבעים שנה לאחר מכן- ומכניס בפיה מילות נבואה, את מילות שירת הים.

בכדי לעזור למרגלים לברוח מן המלך אשר מחפש אותם, רחב מורידה את המרגלים מהחלון (כמו מיכל שמורידה את דוד בחבל מהחלון), והמרגלים מציעים לה לקשור את החבל על חלונה וכך היא ומשפחתה ובית אביה ינצלו. הדברים מזכירים את הצלת בני ישראל עם הדם על המשקוף בעת שהגיע המשחית בפסח מצרים במהלך מכת בכורות ובכך המשחית פוסח על בני ישראל. אולי זאת הסיבה מדוע נאמר שאות זה הנו “אות אמת” . כך גם ניתן להבין את האיסור לצאת מתוך הבית של רחב שהוטל מבני משפחתה בדומה לנס מצרים.

חשוב לציין שבחלק מן המדרשים ישנה ביקורת ממשית על הצלת רחב ומשפחתה- כמעשה הנוגד את צו השם:

“ר’ שמואל בר נחמן פתח: “אם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם” (במדבר לג נה). אמר הקב”ה לישראל: אני אמרתי לכם: “כי החרם תחרימם החיתי והאמורי” (דברים כ יז). ואתם לא עשיתם כן, אלא: “ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע” (יהושע ו כה). הרי ירמיה בא מבני בניה של רחב הזונה, ועושה לכם דברים של “סיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם”. לפיכך צריך הכתוב: “דברי ירמיהו” (ירמיה א: א). (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יג – דברי ירמיהו)”

ויש הקושרים את מעשה הגבעונים כמעשה שמתקשר להצלת רחב ובית אביה. אך מפשט הכתוב לא עולה שהמקרא מבקר את יהושע או את המרגלים על ההתחייבות שהם נתנו לרחב ועל ההצלה שהצילו אותה:

“וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ”

סיפורה של רחב הנו משמעותי ביותר דווקא בגלל היותה של רחב זונה בעלת פונדק שגרה ממש בקצה העיר. רחב היא דמות משולי החברה של יריחו. דמות אשר עוסקת במקצוע בעייתי ושכנראה נדחפה למקצוע זה לאור בעיות של בית אביה עליו היא מנסה לפרוש חסות. אך רחב אינה זונה היושבת בצד הדרך, כפי שתוארה תמר בסיפור ירידתו של יהודה. אלא אישה שמלך יריחו מכיר אותה, היא בקשר עם שועי עולם. יתר על כן, בעוד המרגלים הם פאסיביים, לא בדיוק יודעים מה ואיך לרגל, רחב מדריכה אותם, מסתירה אותם, מספרת להם שנפל פחד השם על הארץ. הדמות שעומדת שחיה בקצה של החברה, שביתה נמצא על קצה העיר כי הוא איזור נטול חוק, היא זו שמכתיבה למרגלים את הטון בעת הכניסה לארץ.

חוט תקוות השני של רחב, אף מזכיר לנו סיפור שהגיבורה שלו מציגה את עצמה כזונה, את תמר. שמגיחה היד של זרח מן רחם אמו, נקשר על ידו חוט השני:

“כז וַיְהִי, בְּעֵת לִדְתָּהּ; וְהִנֵּה תְאוֹמִים, בְּבִטְנָהּ. כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ, וַיִּתֶּן-יָד; וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר, זֶה, יָצָא רִאשֹׁנָה. כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו, וַתֹּאמֶר, מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ. ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח”

חוט השני שנזכר פה, גם הוא בא לסמל את המעבר מהפנים אל החוץ, את רגע הלידה שהוא יציאת התינוק מהמציאות שעטפה אותו עד כה והתחלת חייו החדשים.

כמובן, השאלה הגדולה היא מדוע בכלל נשלחו המרגלים ליריחו, הרי יריחו אמורה ליפול ואכן תיפול במעשה ניסי? לשם מה יש צורך בכלל בשני המרגלים? בעוד מרגלי משה באים מהחוץ פנימה כמשלחת גלויה לכל ואל מול עיניהם המשתאות הם רואים תרבויות מפותחות ועצמות שלא שמעו על אלוקי ישראל, אצל מרגלי יהושע המצב הוא שונה- הם מצליחים לשמוע ולהבחין בדברים אחרים.

כנראה המשימה המרכזית של המרגלים היתה להבין מה חושבים יושבי הארץ, הם לא באו למשימה טקטית, אלא להבנה אל מול איזה אנשים עם ישראל הולך להתמודד בהמשך.

ואולי בדיוק לכן מגיע סיפורה של רחב. לפני כיבוש ארץ ישראל שמגיע יחד עם הוראת החרם הכוללת, מגלה עם ישראל, שיש אנשים בארץ שמכירים בקדוש ברוך הוא, ששמעו את הניסים ורוצים להצטרף. דבר זה הופך את פעולת הכיבוש לפעולה לא אוטומטית, אלא ככזו שבראש ובראשונה רואה את הנכבשים ומבררת אם יש להם חלק באלוקי ישראל. הכובש האקטיבי לומד שצריך להיות פאסיבי, להקשיב לעם הנמצא בארץ.

רחב, כמו יתרו מצטרפת לעם ישראל. מיתרו יוצא יהונדב בן רכב שמבער מישראל את העבודה זרה ובני משפחתו חיים מחוץ למחנה ומהווים משל בידי ירמיהו לאנשים שמקפידים על מסורת אבות (עוד נקדיש לבני רכב טור עצמאי), ועל פי המדרש מרחב שנישאת ליהושע יוצאים נביאות ונביאים כולל אותו ירמיה שדיבר על בני יהונדב בן רכב. עם ישראל נכנס מחוצה לארץ לארץ. אך מתברר שלא ארץ ריקה היא- ועל אף הצו להחרים את הכל והצו להכרית את יושבי הארץ, גם דבר זה חייב בירור, מסתבר שיש כאלה בפנים שרוצים לצאת מן עצמם החוצה, רוצים להצטרף לעם המגיע מבחוץ. לא כל יושבי הארץ רשעים- שיתוף פעולה ואולי יותר מכך אפשרי ורצוי שמכירים במי הם הבעלים האמיתיים של הארץ ומי הוא אלוקי ישראל.

כמה שונה תפיסה זו מתפיסת המלחמה שמוצגת במיתוסים השונים, מתפיסת הכיבוש במיתוסים השונים. עמים שונים נטבחים במיתוס ללא סיבה בשם האלים וגמחותיהם. מספיק רק להיזכר בכיבוש המרכזי שאנו מכירים מן המיתוס היווני – כיבוש טרויה שהופך להיות מלחמת כל בכל ובטבח שנלווה לו, בכדי להבין שהציפיה מעם ישראל הנה שונה. הציפיה מעם ישראל היא לשלוט בתבונה ומוסר, לראות אם יש בעלי ברית שרוצים להסתפח לנחלת השם.


לעמוד “ההפטרה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}