"ההפטרה והמיתוס" הפטרת שמות: נגד הניהיליזם הקיומי
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
לפרשת שמות ישנן שלוש הפטרות שונות.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו – כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט). ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א – ב' ג. וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד. בהפטרת הספרדים עסקנו כבר בפרשת מטות. אנו נעסוק בהפטרה האשכנזית מאחר והיא מבררת נקודת מפתח שעולה מנבואתיו של ישעיהו. מפאת אורך ההפטרה אנו נחלק אותה לחלקים ונסביר אותה שלב אחרי שלב.
"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה הכמכת מכהו הכהו אם כהרג הרגיו הרג. בסאסאה בשלחה תריבנה הגה ברוחו הקשה ביום קדים. לכן בזאת יכפר עון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו בשומו כל אבני מזבח כאבני גר מנפצות לא יקמו אשרים וחמנים. כי עיר בצורה בדד נוה משלח ונעזב כמדבר שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעפיה. ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עשהו ויצרו לא יחננו והיה ביום ההוא יחבט יקוק משבלת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו ליקוק בהר הקדש בירושלם."
חלקה הראשון של ההפטרה עוסק בשוני הענישה שחווים עם ישראל זאת לעומת העונשים שמקבלים הגויים. כאשר האלוקים מעניש את הגויים הוא מכה אותם מכת הרג. אך ישראל מושרשים בקרקע ולא יענשו במכת הרג. העונש שחווה ישראל הוא בגלות. בגלות עם ישראל כמו ינפץ את מזבחות האלילים אשר הוא בנה. בירת העבודה זרה במדבר תהיה לשממה, העגל ישאר שם וישרוץ על חורבותיה. כמובן, אי אפשר להתעלם מהעגל אותו עבדו ישראל במדבר, הנביא כמו רומז על השארת עבודת העגל במדבר, אך גם עגלי שומרון ודן של ממלכת ישראל. עבודת העגלים תחזור למדבר ותזנח שם ובשל כך תגיע הכפרה. בשלב זה יפסיקו הנשים להדליק נרות לכבוד העבודה זרה- הן יפסיקו להאיר אותה.
בשלב זה יציאת מצרים תשוחזר, כל עם ישראל שמפוזר כזיתים לאחר שחבט בעץ הזית המוסק. כל הזיתים המפוזרים יתקבצו מנהר הנילוס וכשמוע תקיעת השופר הגדול ישובו עם ישראל לארץ מגלות אשור, שבטי ישראל הנדחים יחזרו לירושלים. חזרת עשרת השבטים הנדחים היא שיא הגאולה והגלות בדברים אלו מתוארת כמעין הניקוי של ישראל מעבודה זרה כך שיהיו מוכנים לשוב מחדש לירושלים.
"הוי עטרת גאות שכרי אפרים וציץ נבל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים הלומי יין. הנה חזק ואמץ לאדני כזרם ברד שער קטב כזרם מים כבירים שטפים הניח לארץ ביד. ברגלים תרמסנה עטרת גאות שכורי אפרים. והיתה ציצת נבל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הראה אותה בעודה בכפו יבלענה… ביום ההוא יהיה יקוק צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו בראה פקו פליליה. כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום "
הנביא נושא קינה על אפרים וביתר דיוק על שיכורי אפרים. שיכורי אפרים הם אלו שגורמים לחורבן, שיכורי אפרים הם אלו שהופכים את ממלכת שומרון להיות כציץ נובל. השיכור לא איכפת לו מן המציאות, הוא מעדיף שלא לחוות אותה כפי שהיא באמת. כתגובה לבריחה זו מן המציאות והשלכותיה, זרם הברד שישטוף את שומרון יחריב אותה כליל. כמו פרי שהתבשל לפני זמנו היא תיאכל על ידי אויביה. אך ממלכת יהודה לא תחווה את מה שחווה ממלכת אפרים, לא בגלל שגם בה אין שיכורים, כהן ונביא שגו בשיכר. אבל דינה של ממלכת יהודה יהיה שונה ממלכת ירושלים.
" את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים. כי צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם. כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה. אשר אמר אליהם זאת המנוחה הניחו לעיף וזאת המרגעה ולא אבוא שמוע. והיה להם דבר יקוק צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו. לכן שמעו דבר יקוק אנשי לצון משלי העם הזה אשר בירושלם. כי אמרתם כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חזה שיט [שוט] שוטף כי עבר [יעבר] לא יבואנו כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו "
בדברים אלו מתייחס הנביא לאותם שיכורים שדיבר אליהם קודם. אותם שיכורים שבגלל היותם שיכורים צריך לדבר אליהם כמו שמדברים לילדים קטנים, צו לצו, משפט אחר משפט, הוראות קצרות וברורות (זעיר לשם). הנביא אומר שכך אכן דיבר אלוקים וגם הוא הולך לומר דברים ברורים. הנביא מספר לנו שבני ירושלים כרתו ברית את ועם שאול.
העובדה שנאמר שכנרת ברית עם מות, ולא עם המוות, מלמד אותנו יותר שמות נתפס כאן כישות. אם כו מי הם מוות ושאול?
בשירה האוגריתית, בעלילות בעל וענת, מות מתואר כאחד האלים העוצמתיים ביותר שמשתווה בכוחו לבעל האדיר. הוא בעל פה קוסמולוגי אדיר ממדים, שיכול לבלוע כל מי שעומד בדרכו. פעולת הבליעה מעלימה את מי שנבלע, ומעבירה אותו לממלכת המתים, אבל לא מכלה את קיומו. הוא מתואר כמי שגרונו משתוקק לנפשות של בני אדם, והוא לא יכול לבוא על סיפוקו ולהשביע את רעבונו זה. יש לו תאווה אינסופית לבלוע וכל מי שמתקרב אליו עלול להבלע. כאשר בעל שולח את שליחו למות, בעל מזהיר אותו שלא יתקרב יתר על המידה משום שמות עלול לבלוע אותו. כאשר מות מאיים על בעל שיבלע אותו, בעל מפחד ונכנע ללא קרב. כאשר מות פוגש את ענת הוא מתרברב בפניה שבלע את בעל אחיה כמו גדי. אך ענת אלת המלחמה, היא בין האלים היחידים המסוגלים לעמוד כנגד מות, והיא מצליחה להביסו וזורעת את בשרו בשדות למאכל לציפורים, ומחיה את בעל.
את השאול נו מכירים מנבואת ישעיהו עוד קודם לכן (יד ט) ונראה שהשאול הוא מקום המתים והרפאים. ישעיהו מגלה לנו טפח על הניהיליזם הקיומי שמתפתח אצל שיכורי ירושלים כולה. אמנם הניהיליזם הקיומי הנו הגדרה ניטשיאנית, אך אין זה אומר שאין לה שורשים בעולם המיתי. הניהליזים הקיומי יונק מן האל מות, מן תאנטוס, מן האדס, סגידה לאלים אלו היתה סגידה למוות והעדפת המוות על החיים באופן מובהק. תפיסה זו גרסה שהחיים הם נטולי משמעות, שעדיף לכרות ברית עם מות ולקבל יחס טוב בשאול מאשר לדבוק באלוקים חיים, שהנו אלוקי החיים. אם במילא הולכים למות- אז אכול ושתה כי מחר נמות ובשאול נקבל הגנה מן מות איתנו כרתנו ברית, אומרים לעצמם אנשי ירושלים.
" לכן כה אמר אדני יקוק הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש. ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת ויעה ברד מחסה כזב וסתר מים ישטפו. וכפר בריתכם את מות וחזותכם את שאול לא תקום שוט שוטף כי יעבר והייתם לו למרמס. מדי עברו יקח אתכם כי בבקר בבקר יעבר ביום ובלילה והיה רק זועה הבין שמועה. כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס. כי כהר פרצים יקום יקוק כעמק בגבעון ירגז לעשות מעשהו זר מעשהו ולעבד עבדתו נכריה עבדתו.ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי מאת אדני יקוק צבאות על כל הארץ. האזינו ושמעו קולי הקשיבו ושמעו אמרתי. הכל היום יחרש החרש לזרע יפתח וישדד אדמתו. הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרק ושם חטה שורה ושערה נסמן וכסמת גבלתו. ויסרו למשפט אלהיו יורנו כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמן יוסב כי במטה יחבט קצח וכמן בשבט. לחם יודק כי לא לנצח אדוש ידושנו והמם גלגל עגלתו ופרשיו לא ידקנו. גם זאת מעם יקוק צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה "
בדברים אלו ישעיהו את האלטרנטיבה למות ושאול, האלטרנטיבה היא האמונה. אין צורך להאמין במוות, המוות בכל מקרה יגיע, האמונה הקשה ביותר היא בחיים, להאמין שבחיים יש משמעות. כמו האיכר שעובד ומצמיח את האדמה דרך מכלול של עבודות שונות תוך כדי אמונה שפעולותיו יראו פרי, כך גם מצופה מבני ירושלים להאמין בחיים- מי שמאמין זורע.
" הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ספו שנה על שנה חגים ינקפו. והציקותי לאריאל והיתה תאניה ואניה והיתה לי כאריאל. וחניתי כדור עליך וצרתי עליך מצב והקימתי עליך מצרת. ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף. והיה כאבק דק המון זריך וכמץ עבר המון עריצים והיה לפתע פתאם. מעם יקוק צבאות תפקד ברעם וברעש וקול גדול סופה וסערה ולהב אש אוכלה. והיה כחלום חזון לילה המון כל הגוים הצבאים על אריאל וכל צביה ומצדתה והמציקים לה. והיה כאשר יחלם הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו וכאשר יחלם הצמא והנה שתה והקיץ והנה עיף. ונפשו שוקקה כן יהיה המון כל הגוים הצבאים על הר ציון "
ישעיהו ממשיך להדגיש את ערך החיים אל מול פולחן המוות. אריאל, הלוא היא ירושלים יבוא עליה צרה גדולה, אך הצרה תיעלם כל כך מהר כאילו היא חלום תדמה, הן לעם ישראל והן לאויבים. עם ישראל ישכח כה מהר את הצרות והגויים יחשבו שזה היה חלום שכמעט הצליחו לכבוש את ישראל. יכולים להיות ניסים במציאות, המציאות אינה רק דבר נטול משמעות, אלוקים מעניש אבל גם מציל על פי מעשי האדם דבר שמעיד יותר מכל על ערך החיים.
" התמהמהו ותמהו השתעשעו ושעו שכרו ולא יין נעו ולא שכר. כי נסך עליכם יקוק רוח תרדמה ויעצם את עיניכם את הנביאים ואת ראשיכם החזים כסה. ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום אשר יתנו אתו אל יודע הספר [ספר] לאמר קרא נא זה ואמר לא אוכל כי חתום הוא. ונתן הספר על אשר לא ידע ספר לאמר קרא נא זה ואמר לא ידעתי ספר ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה. לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר "
ישעיהו מעלה פה עוד נקודה תיאלוגית משמעותית. העיוורן מלראות את יד השם במציאות, העובדה שחשיבות המציאות היא כה גדולה, שלחיים יש ערך ואלוקים מעורב בהם, זה עצמו חלק מהעונש. העונש הוא שהמציאות הנה כספר חתום, המציאות היא ההסתר שגורם לכך שהחיים נראים טפלים.
" הוי המעמיקים מיקוק לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי ראנו ומי יודענו. הפככם אם כחמר היצר יחשב כי יאמר מעשה לעשהו לא עשני ויצר אמר ליוצרו לא הבין. הלוא עוד מעט מזער ושב לבנון לכרמל והכרמל ליער יחשב. ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה. ויספו ענוים ביקוק שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו. כי אפס עריץ וכלה לץ ונכרתו כל שקדי און. מחטיאי אדם בדבר ולמוכיח בשער יקשון ויטו בתהו צדיק "
בדברים אלו עומד ישעיהו על סוג אחר של אנשים, על אלו שחושבים שאפשר להסתיר דברים מאלוקים. שבעולם הזה יש מקום נסתר מאלוקים. זהו חלק מאותה התופעה, של הקטנת מקומו של אלוקים בתוך המציאות וכך ריקון המציאות מן משמעותה.
" לכן כה אמר יקוק אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בראתו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו"
מסיים הנביא את דבריו בהבטחה, יבוא יום ויעקב, אולי האב שחי את החיים הכי קשים מצד אחד אך הכי מלאים מצד שני, ישמח בבניו, כאשר יחזור להעריך את החיים ולהבין שהמשמעות נמצאת בחיים ולא במוות.
