"ההפטרה והמיתוס" הפטרת שמיני – הדאגה לאלוקים

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הפטרת פרשת שמיני, עוסקת בשני נושאים אשר קשורים אחד לשני.הנושא הראשון הנו העלאת ארון האלוקים מבית אבינדב בגבעה. בחלק זה נידונה צורת ההעלאה של ארון השם על ידי דוד והעם, הכישלון בהעלאה של הארון, ההצלחה של התהליך הביקורת של מיכל בת שאול על התרחשות זו: ויֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יקוק צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְקוָק בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף יְקוָק בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּרָא דָוִד אֶת יְקוָק בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְקוָק. וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְקוָק עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי. וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְקוָק בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְקוָק אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ. וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְקוָק שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְקוָק וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְקוָק בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן יְקוָק בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְקוָק וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ. וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן יְקוָק וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְקוָק וּשְׁלָמִים. וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְקוָק צְבָאוֹת. וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ. וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְקוָק אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְקוָק עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְקוָק. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ. ישנן הקבלות משמעותיות בין מות בני אהרון לפרשת עליית הארון, בשני המקומות ביקש האדם לעבוד את האלוקים בצורה אנושית, אך עבר את הגבול- ובשני המקרים העונש היה ברור. מפשט הכתוב עולה שהוסרו בדי הארון עמם נושאים את הארון והיה ניסיון לסגור את הפער בין האדם לבין הארון. שמתקרבים יותר מדי, אז האדם עולה קורבן. חציה השני של ההפטרה עוסק ברצון של דוד לבנות את בית המקדש ובבשורה שמקבל נתן הנביא עבור דוד על בחירת בית דוד לעולם. וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיקוָק הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְקוָק עִמָּךְ. וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר יְקוָק אֶל נָתָן לֵאמֹר. לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְקוָק הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים. וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְקוָק צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל. וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה. וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ יְקוָק כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְקוָק. כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲו‍ֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ. וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם. כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד. למקרא יש שני גיבורים- משה רבינו ודוד המלך. משה הוא המלך הכהן, מי שדיבר עם האלוקים פנים אל פנים. את כוחו הוא שואב מכך שהוא לא עוד אדם. מדוע דברתם בעבדי משה? שואל הקדוש ברוך הוא לאחר שמשה לוקח "אישה כושית" כהגדרת המקרא בנוסף על ציפורה (חלק מן הפרשנים מסבירים שציפורה היא האישה הכושית, אך מפשט הפסוקים עולה שמדובר באישה נוספת.) יוסף בן מתתיהו אומר שמדובר בבת מלך כוש: "נשא את בת מלך כוש, לאחר שעמד בראש צבא מצרים המנצח" וכך גם אומר הרשב"ם: "כושית – שהיא ממשפחת חם. "כִי אִשה כֻּשִית לָקָח" – כדכת' בדברי הימים דמשה רבנו, שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת… זהו עיקר פשוטו. שאם בשביל צפורה דיברו, מה צורך לפרש "כִי אשָה כֻּשִית לָקָח"? וכי ]עד[ עתה לא ידענו כי ציפורה מדיינית היא? ועוד תשובה כי לא היתה (צפורה)כושית כי כוש מבני חם הוא, ומדיין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם" הרשב"ם בדבריו מתייחס למדרש דברי למשה רבינו: ויהי ביום השלישי ויבואו מן העבר אשר שם הנחשים והצפעונים ולא יכלו ליכנס אל העיר, ויהרגו הנחשים מהם ע״ז איש, ויחדלו מלהלחם על כוש ויצורו עליה תשע שנים אין יוצא ואין בא, ויהי בהיות המצור על כוש ברח משה ממצרים ויבוא אל מחנה ניקנוס מלך כוש, ומשה בן שלשים שנה בבואו אל מחנה ניקנוס הצרים על כוש, והימים אשר צר ניקנוס על כוש ט׳ שנים, ויהי משה הולך ובא עמהם וימצא חן בעיניהם ויאהבו המלך וכל חיל המלחמה כי הוא הולך וגדל ונוי קומתו דמתה לתמר, ויאהבו המלך מאד וישימהו לשר צבא וישב שם ימים רבים עד שחלה המלך ניקנוס וימת, ויאמרו עבדיו מה נעשה? אם נעלה העיר ירדפו אחרינו ויכריתו את שמנו, ועתה טוב לנו למות במצור משוב לארצנו בשוב העם הנכלמים, ויועצו יחדיו להמליך עליהם את משה למלך כי אין כמוהו בעם, ויעשו כן ויתנו לו למשה הגבירה אשת ניקנוס, ויזכור משה את ברית ה׳ אלהיו ולא קרב אליה וישם חרב בינו לבינה ולא חטא עמה…. וישובו איש לביתו, וכראות העם כי המלך משה הושיעם ובעצתו הטובה נתפסה העיר ויאהבוהו מאד, ויירא משה את ה׳ אלהיו ולא סר מחוקות אבותיו אברהם יצחק ויעקב ע״ה ימין ושמאל, והימים אשר מלך משה על כוש ארבעים שנה. מדרש זה מתאר את עלילות משה רבינו ומלא בדמויות אותם אנו מכירים מהמקרא, לדוגמא- במדרש זה נאמר שבלעם הנו בנו של לבן והוא עזר למלך מצרים במלחמתו בבני כוש. מדרש זה מנסה לשפוך אור על חייו של משה רבינו פרשנים רבים אחרים הסתמכו גם הם על מדרש זה, בתארם את האישה הכושית אשר לקח משה. מדברים אלו עולה שמעשי משה בלקיחת האישה הכושית על פני ציפורה, היה מעשה של ברית פוליטית של עם ישראל עם בני כוש. על כך באו אהרון ומרים בביקרות ולביקורת זו עונה השם שגם מה שנראה כמעשה פוליטי גרידא אצל משה, אינו כך כלל ועקר, משה רבינו הנו איש האלוקים וכל פעולותיו צריכות להבחן מתוך פרספקטיבה זו. לא כן דוד המלך, דוד המלך, דוד המלך פעולותיו הנם פעולות אנושיות, האנושיות שלו מופגנת על החוזק שבה ועל החולשה שבה. ניתן לראות את האנושיות שבו בעודו רוקד ומפזז לפני הארון, מה שפעם אחת נגמר גרוע מאוד ופעם שניה גורם למיכל בת שאול מבוכה, ניתן לראות את האנושיות שלו ברצון שלו לבנות בית- לבנות בית כי לא ראוי שמלך- מכובד ככל שיהיה ישב בבית וארון האלוקים יהיה בתוך יריעה. דווקא ההתייחסות האנושית הזאת גורמת להבטחה של אלוקים שלא יוריד את חסדו מבית דוד לעולם. דוד המלך לא מקבל נבואה, הוא אינו נביא, נתן הוא הנביא. דוד הוא אדם ודווקא בגלל שהוא אדם הוא אהוב על ידי אלוקים, דווקא האנושיות שלו היא זו שמעוררת את נקודה זו. בדבריו של נתן אל דוד, אנו למדים שדוד נמשח לנגידות ובנו כבר יהיה בעל ממלכה. יש כאן גם התייחסות לשירת דוד שראינו שבוע שעבר, שירה שנאמרה בסוף ימיו שמתארת את תפיסתו של דוד את האלוקים כמלווה אותו בכל דרכיו ונלחם את מלחמותיו, כך גם אומר נתן הנביא בשם אלוקים: וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. יש פה מעין הפיכה של דבריו של אלוקים לא לשמואל אחרי שעם ישראל מבקשים מלך: וַיֹּ֤אמֶר יְקוָק אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל שְׁמַע֙ בְּק֣וֹל הָעָ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּי־אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ דמותו של משה היא הדמות הפלאית המלווה את עם ישראל. דמותו האדם הנבחר שמסוגל לחולל ניסים, נמצאת בתרבויות רבות. מלכים הוכיחו את כוחם על ידי ניסים שהתבצעו עבורם ועל ידם. המיתולוגיות מלאות ביחסים ישירים בין המלך לבין האל המלווה אותו. לא כן דוד. דוד הוא אנושי. הוא אינו החכם באדם, הוא לא החזק באדם. אך דוד דואג לארון האלוקים. דוד דואג שלא ראוי שארון השם יושב ביריעות והוא בבית. זו היא גם דאגה אנושית לארון אך לא כזו שמבטאת את סגירת הפער בין האדם לבין הארון, אלא ההבנה שיש להתייחס לארון ולמי ששמו חופף על הארון בכבוד, לפחות כמו שמתייחסים לאדם. דוד בניגוד למלכים רבים, מבין שיש אלוקים מעליו, הוא לא מסתנוור מכוחו ולא חושב שעליו להתנהל בצורה שאינה אנושית. נקודת המוצא של דוד היא אנושיותו- ותוצאתה הנה ההבטחה שנאמן יהיה כסאו עד עולם. כמו שנאמר על משה בספר במדבר: בכל ביתי נאמן הוא. גיבור התורה הוא משה איש האלוקים שדרכו אלוקים מביע את דאגתו לאדם, גיבור הנ"ך הוא דוד, דוד האנושי שדואג לאלוקים.

לעמוד "ההפטרה והמיטוס"

תאריך פרסום:

אפריל 9, 2021

תגים

מאגר תורני חינוכי, פרשת השבוע, ההפטרה והמיתוס

פוסטים אחרונים

מאגר תורני חינוכי

"ההפטרה והמיתוס" הפטרת שמיני – הדאגה לאלוקים

פוסטים אחרונים

אוריית השבוע: שמחת תורה התשפ"ד

"ונהר יוצא מעדן" – מבית מדרשת או"ת לינדנבאום: חג הסוכות

מחנים בקצרה: סוכות התשפ"ד

סרוגים – פרשת הרב טאו: המסקנה של הרב טהרלב מהפגישה עם המתלוננות

הצטרפו לניוזלטר

עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים

אודות

פרסומים

מוסדות ותוכניות

הצטרפו לניוזלטר