"ההפטרה והמיתוס" הפטרת תולדות: חכם עדיף מנביא
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
ההפטרה שלנו לקוחה מדברי מלאכי, אחרון הנביאים. מעיון בפסוקים לא באמת ברור מי היה מלאכי, בגמרא ישנם מספר דעות, יש האומרים שמלאכי הנו מרדכי ויש האומרים שמלאכי הנו עזרא. בכל מקרה, מלאכי מתוארך לתחילת תקופת תורה שבעל פה. הגמרא בנזיר אף מספרת לנו על תקנות שתקן מלאכי שהיוו תשתית למידות שהתורה שבעל פה עוסקת בהן בהקשר של המצוות השונות. הגמרא במסכת מגילה גם מספרת לנו שמלאכי הנו אחד ממקורות התרגום של הנביאים לארמית. מכלל דברים אלו נראה שמלאכי נמצא בתפר בין שבין הנבואה, לתורה, בין דת מקדשית פולחנית לדת לימודית מצוותית.
הדיאלוג שמציג מלאכי בין עם ישראל להשם הנו דיאלוג מטלטל, אהבתי אתכם אומר השם ובמקום לענות להשם גם אנחנו אוהבים אותך, עם ישראל בא בתלונות להשם, שלא רק את עם ישראל הוא אוהב אלא גם את בני עשו, אחי יעקב. התגובה האלוקית לטענת ישראל היא שהשם מודיע שהוא אוהב את ישראל, אך דבר זה לא ימנע ממנו להעניש את ישראל. אך בניגוד לאומות אחרות, ענישת ישראל אין משמעותה זניחה של עם ישראל.
הנביא אף מספר לנו בשם השם, שאת עשו הוא שונא לא בגלל אהבתו לישראל- האהבה לישראל לא מחייבת שנאה לעשו, אלא בגלל התנהוגתו כלפי עם ישראל לאורך ההיסטוריה. אם עשו היה מתנהל אחרת, נראה שגם את עשו השם היה אוהב.
אך כאן בדיוק טמון ההבדל בין אהבת אלוקים לישראל לאהבת אלוקים ליתר האומות, כאשר האומות האחרות חוטאות, אלוקים שונא אותם ומוריד אותם מעל בימת ההיסטוריה. כאשר ישראל חוטאים, על אף שהם נענשים, אלוקים עדין לא מוריד את ברכתו. הנבואה של מלאכי אכן מתארת את עבודת הקורבנות שהנה עבודה של לחם מגואל:
"משא דבר יקוק אל ישראל ביד מלאכי. אהבתי אתכם אמר יקוק ואמרתם במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב נאם יקוק ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר. כי תאמר אדום רששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר יקוק צבאות המה יבנו ואני אהרוס וקראו להם גבול רשעה והעם אשר זעם יקוק עד עולם. ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל יקוק מעל לגבול ישראל. בן יכבד אב ועבד אדניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי אמר יקוק צבאות לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך. מגישים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך באמרכם שלחן יקוק נבזה הוא. וכי תגשון עור לזבח אין רע וכי תגישו פסח וחלה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר יקוק צבאות. ועתה חלו נא פני אל ויחננו מידכם היתה זאת הישא מכם פנים אמר יקוק צבאות. מי גם בכם ויסגר דלתים ולא תאירו מזבחי חנם אין לי חפץ בכם אמר יקוק צבאות ומנחה לא ארצה מידכם. כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר יקוק צבאות. ואתם מחללים אותו באמרכם שלחן אדני מגאל הוא וניבו נבזה אכלו. ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו אמר יקוק צבאות והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם אמר יקוק וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונדר וזבח משחת לאדני כי מלך גדול אני אמר יקוק צבאות ושמי נורא בגוים. ועתה אליכם המצוה הזאת הכהנים. אם לא תשמעו ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי אמר יקוק צבאות ושלחתי בכם את המארה וארותי את ברכותיכם וגם ארותיה כי אינכם שמים על לב. הנני גער לכם את הזרע וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ונשא. אתכם אליו. וידעתם כי שלחתי אליכם את המצוה הזאת להיות בריתי את לוי אמר יקוק צבאות. בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יקוק צבאות הוא"
מלאכי מציג בנבואתו את התורה ואת המצווה כתיקון לחטא, את התורה והמצווה כמפתח לחזרה לחסד של אלוקים. לאורך ההפטרות הרבות של תוכחה ונחמה שקראנו אנו שמים לב שעל אף שהחוויה של עם ישראל הנה שהשם עזב את העם, אלוקים חוזר ואומר שהוא לא יעזוב את ישראל לעולם, ישראל אכן יענשו, אך לא תהיה עזיבה אלוקית את עם ישראל.
באמת, הנביא מלמד אותנו איך חוזרים לחסדו של השם, לא דרך קורבנות, אלא דרך התורה והמצווה.
בדברי מלאכי אלו מודגשת הייחודיות שיש בעם ישראל, ייחודיות ששונה מאוד מן הקשר של העמים מסביב לאלוקיהם.
ידועים דברי הרמב"ם במורה על הקורבנות, על כך שהקורבנות נבחרו כעבודה דתית בגלל שכך היה נהוג באותה תקופה לעבוד את אלוקים:
"כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת… והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר ק
טורת לפניהן… לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו… לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה." (מורה נבוכים חלק ג לב)
הלב האמיתי של עבודת השם ועל פי מלאכי גם של עבודת הכהנים הנה התורה והמצווה. דבר זה מעיד משהו על מערכת היחסים של עם ישראל עם האלוקים.
בעוד המערכת הדתית של אומות העולם מבוססת על סגידה פולחנית לאלוקים, מערכת האמונת של עם ישראל מבוססת על התורה והמצווה. כאשר הכל מבוסס על הפולחן, שמושחת הפולחן מושחת הקשר עם האל, אך שהקשר מבוסס על התורה והמצווה, המצב הוא אחר. המצווה היא אכן ההיבט הפרקטי של עשיית מעשים לשם אלוקים. אך התורה היא משהו אחר, התורה היא חומר לימוד שלומד העם על מנת ללכת בדרך השם.
ההליכה בדרך השם, ההידמות למלאכים, אמורה להוות תמרור לאומות, אמורה להוות מסר לאומות מסביב שעבודת אלוקים אינה רק סגידה, אלא הליכה בדרך מסוימת.
שנים ארוכות מדי, היו שתי אופציות דתיות מרכזיות אותם קידמו דתות העולם.
יש את האלילות בה האל של שלי אינו האל שלך ולכן העולם הנו זירת התגוששות בין אומות בשם האלים שלהם.
מצד שני ניתן למצוא את הדתות שמנסות לטעון לאוניברסליות של הדת שלהן, לחשיבות הגדולה שכולם יקיימו אותה ואך ורק אותה. דתות כאלו נוטות לייסד אימפריה ולנסות ולהשתלט על העולם בשם האלים. הרב זקס טוען בספריו שאלו הם שתי הנטיות הדתיות הנפוצות ביותר, שבטיות ואוניברסליות.
מה שהיהדות שמלאכי מציע לעם ישראל ודרך עם ישראל לעולם כולו הוא רעיון אחר.
עם שלאלוקים יש ממנו ציפיות. ציפיות שנובעות מעצם הבחירה האלוקית בעם ישראל. מעבר לכך, הציפיות לעולם לא משתנות, גם אחרי שעם ישראל חוטא.
הציפיות ממוקדות לא רק במעשים, אלא גם בכוונות של העם. קרבן ללא כוונה נכונה הנו מגואל. לא בגלל שהוא הוקרב לא נכון, אלא משום שלא הוא העקר.
מצד שני, כוונה ללא מעשה גם היא לא מתקבלת. האלוקים דורש מעם ישראל, כוונה ומעשה כאחד- תורה ומצווה.
התורה והמצווה מהווים את לב הקשר של עם ישראל עם אלוקים כי הן מייצגות רעיון אחר, רעיון של קשר מתמשך ומתפתח. לא רק המצווה, אלא גם העיון בה, התורה. לא רק מצווה מעשית, אלא נסיון להבין את כוונתה. התורה והמצווה של תחילת בית שני, עומדים בניגוד מוחלט לכל מה שהיה לדתות העולם להציע עד כה. דת שלא מבוססת רק על חוזק וגדולת אלוקים שדורש סגידה, אלא דת שמבוססת על הליכה רציפה וקשר ישיר לרצונו של אלוקים שמבוטא על ידי רעיון ושיטה רוחנית.
זוהי המהפכה האדירה שמביא איתו אחרון הנביאים, מהמפכה שהולכת איתנו עד ימינו אנו ועליה נאמר: "חכם עדיף מנביא".