"ההפטרה והמיתוס" הפטרת תזריע-מצורע – ארבעת המצורעים, הנס הנסתר

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

ההפטרה של פרשת תזריע מצורע באה בתוך סיפורי אלישע. סביב מעללי אלישע הנביא, אנו פוגשים בצרעת מספר פעמים, צרעתו של גחזי, צרעתו של שר צבא ארם נעמן וארבעת המצורעים של הפטרתנו. בפרשה והמיתוס על פרשת תזריע- מצורע, עמדנו על כך שצרעת בעולם העתיק נתפסה כעונש, אך בניגוד לתורה בה עונש הצרעת הנו עונש זמני, התפיסה הלא מקראית רואה בצרעת עונש נצחי. באחת מאבני הגבול שנמצאו באיזורו ישנו איום על מי שיעז לשנות את תוכנה : "הלוואי וגופו יכוסה בצרעת , הלוואי ויגורש מחוץ לשער עירו , הלוואי ומושבו יהיה מחוץ לעירו … כל עוד הוא חי , הלוואי ולא יוכל להתקרב אל משפחתו … ( לאחר מותו ) הלוואי וגופו לא ייקבר באדמה, וכך הלוואי ורוחו לא תצטרף לרוחות משפחתו " ! "באבן גבול אחרת מופיעות הקללות הבאות : " הלוואי וסין ( אל הירח) יכסה את גופו בצרעת כמו בגלימה , כך שכל עוד הוא חי , הוא יחסר את ביתו (כלומר : יהיה מנוע מלהתקרב אל משפחתו) וכמו חיות השדה הוא ייאלץ לנדוד בשדה! הלוואי ולא יזכה לפקוד את רחובות עירו "! לאחר מכן באות קללות כנגד שמו, זרעו, צאצאיו וכדומה. ברור אפוא, שאף במזרח הקדום נתפס המצורע כאחד המנודים מן החברה והקהילה וכמי שנאלץ לנדוד בשדה , מחוץ לתחום היישוב , בין פושעים ושאר מנודים ובין חיות טרף , שדים ורוחות מתים אומללות . אף לפי עדות זו משול המצורע למת, ויתרה מזו : למת, שלא זכה להגיע למנוחת הנצח הנכספת, ורוחו נידונה לנדודי נצח חסרי מנוחה. הצרעת הנה עונש שמוציאה את האדם מגדר הישוב, אין לה תקנה, המצורע חשוב כמת וגרוע ממת, מת שלא ימצא מנוחה אף במוות עצמו. דברים דומים אנו מוצאים על המלך עוזיהו: "(יא) וַיְהִ֣י לְעֻזִּיָּ֡הוּ חַיִל֩ עֹשֵׂ֨ה מִלְחָמָ֜ה יוֹצְאֵ֧י צָבָ֣א לִגְד֗וּד בְּמִסְפַּר֙ פְּקֻדָּתָ֔ם בְּיַד֙ יעואל יְעִיאֵ֣ל הַסּוֹפֵ֔ר וּמַעֲשֵׂיָ֖הוּ הַשּׁוֹטֵ֑ר עַ֚ל יַד־חֲנַנְיָ֔הוּ מִשָּׂרֵ֖י הַמֶּֽלֶךְ: (יב) כֹּ֠ל מִסְפַּ֞ר רָאשֵׁ֤י הָאָבוֹת֙ לְגִבּ֣וֹרֵי חָ֔יִל אַלְפַּ֖יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: (יג) וְעַל־יָדָם֩ חֵ֨יל צָבָ֜א שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אֶ֗לֶף וְשִׁבְעַ֤ת אֲלָפִים֙ וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת עוֹשֵׂ֥י מִלְחָמָ֖ה בְּכֹ֣חַ חָ֑יִל לַעְזֹ֥ר לַמֶּ֖לֶךְ עַל־הָאוֹיֵֽב: (יד) וַיָּכֶן֩ לָהֶ֨ם עֻזִּיָּ֜הוּ לְכָל־הַצָּבָ֗א מָגִנִּ֤ים וּרְמָחִים֙ וְכ֣וֹבָעִ֔ים וְשִׁרְיֹנ֖וֹת וּקְשָׁת֑וֹת וּלְאַבְנֵ֖י קְלָעִֽים: (טו) וַיַּ֣עַשׂ׀ בִּירוּשָׁלִַ֨ם חִשְּׁבֹנ֜וֹת מַחֲשֶׁ֣בֶת חוֹשֵׁ֗ב לִהְי֤וֹת עַל־הַמִּגְדָּלִים֙ וְעַל־הַפִּנּ֔וֹת לִירוֹא֙ בַּֽחִצִּ֔ים וּבָאֲבָנִ֖ים גְּדֹל֑וֹת וַיֵּצֵ֤א שְׁמוֹ֙ עַד־לְמֵ֣רָח֔וֹק כִּֽי־הִפְלִ֥יא לְהֵעָזֵ֖ר עַ֥ד כִּֽי־חָזָֽק: (טז) וּכְחֶזְקָת֗וֹ גָּבַ֤הּ לִבּוֹ֙ עַד־לְהַשְׁחִ֔ית וַיִּמְעַ֖ל בַּיקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֑יו וַיָּבֹא֙ אֶל־הֵיכַ֣ל יְקֹוָ֔ק לְהַקְטִ֖יר עַל־ מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת: (יז) וַיָּבֹ֥א אַחֲרָ֖יו עֲזַרְיָ֣הוּ הַכֹּהֵ֑ן וְעִמּ֞וֹ כֹּהֲנִ֧ים׀ לַיקֹוָ֛ק שְׁמוֹנִ֖ים בְּנֵי־חָֽיִל: (יח) וַיַּעַמְד֞וּ עַל־עֻזִּיָּ֣הוּ הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹא־לְךָ֣ עֻזִּיָּ֗הוּ לְהַקְטִיר֙ לַֽיקֹוָ֔ק כִּ֣י לַכֹּהֲנִ֧ים בְּנֵי־אַהֲרֹ֛ן הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לְהַקְטִ֑יר צֵ֤א מִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ כִּ֣י מָעַ֔לְתָּ וְלֹֽא־לְךָ֥ לְכָב֖וֹד מֵיְקֹוָ֥ק אֱלֹהִֽים: (יט) וַיִּזְעַף֙ עֻזִּיָּ֔הוּ וּבְיָד֥וֹ מִקְטֶ֖רֶת לְהַקְטִ֑יר וּבְזַעְפּ֣וֹ עִם־הַכֹּהֲנִ֗ים וְ֠הַצָּרַעַת זָרְחָ֨ה בְמִצְח֜וֹ לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּבֵ֣ית יְקֹוָ֔ק מֵעַ֖ל לְמִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת: (כ) וַיִּ֣פֶן אֵלָ֡יו עֲזַרְיָהוּ֩ כֹהֵ֨ן הָרֹ֜אשׁ וְכָל־הַכֹּהֲנִ֗ים וְהִנֵּה־ה֤וּא מְצֹרָע֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיַּבְהִל֖וּהוּ מִשָּׁ֑ם וְגַם־ הוּא֙ נִדְחַ֣ף לָצֵ֔את כִּ֥י נִגְּע֖וֹ יְקֹוָֽק:(כא) וַיְהִי֩ עֻזִּיָּ֨הוּ הַמֶּ֜לֶךְ מְצֹרָ֣ע׀ עַד־י֣וֹם מוֹת֗וֹ וַיֵּ֜שֶׁב בֵּ֤ית החפשות הַֽחָפְשִׁית֙ מְצֹרָ֔ע כִּ֥י נִגְזַ֖ר מִבֵּ֣ית יְקֹוָ֑ק וְיוֹתָ֤ם בְּנוֹ֙ עַל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ שׁוֹפֵ֖ט אֶת־עַ֥ם הָאָֽרֶץ: " (דברי הימים ב כו) המלך עוזיהו ניסה להתנהג כמו כהן, לקחת לעצמו כתר שאינו שלו וכתוצאה מכך נענש בצרעת. עוזיהו נמצא עד סוף ימיו בבית החפשית- עונשו הנו עונש נצחי. מענין לראות שלמונח זה יש הקבלה באגורתית, על פי העדות האוגריתית , המונח bt bplt שפירושו בית החופש מציין את השאול! גם בתהילים לעיתים המנוח חופש מציין את המוות (במתים חופשי), אך עונשו של עוזיהו בצרעת הנו חריג- הוא נשאר מצורע עד סוף ימיו. אך ברור שכשם שהיו כאלו אשר ראו בצרעת עונש, היו כאלו שראו בצרעת מחלה, מחלה חשוכת מרפא. כך נאמר על שר צבא ארם נאמן אותו ריפא אלישע מצרעתו. בהקשר זה יש לראות את ההפטרה שלנו. ההפטרה שלנו באה ברצף פרקי מלחמה בין ארם וישראל בשומרון. המלחמה הראשונה נגמרה בכך שרכבי אש מן השמים גרמו לכך שמחנה ארם ברח והתחייב שלא ילחם עוד ישראל. ההפטרה שלנו כנראה מתרחשת מספר שנים אחר כך, בה אנו שומעים על מצור כבד שהוטל על העיר שומרון. אלישע הנביא מנבא שתוך יום הרעב שהנו תוצאת המצור יפסק לחלוטין. דבריו זוכים לזלזול מפי השליש. הנס אכן מתרחש על ידי כך ששומעים הארמים קול רעש סוסים, קול חיל גדול ובורחים תוך כדי כך שהם משאירים את האוכל שלהם. מי שמגלה דבר זה הנם ארבעה מצורעים אשר יושבים בשער העיר מבחוץ- מאחר והם מצורעים. בדיוק כמו אלו שנמצאים ספונים בתוך העיר, גם הם חווים רעב שדוחף אותם לנסות ולהתגנב למחנה ארם- וכך הם מגלים שהמחנה ננטש: ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה, עַד-מָתְנוּ. ד אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה, וָמָתְנוּ; וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם–אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה, וְאִם-יְמִיתֻנוּ, וָמָתְנוּ. ה וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף, לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם; וַיָּבֹאוּ, עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין-שָׁם, אִישׁ. ו וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם, קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס–קוֹל, חַיִל גָּדוֹל; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם–לָבוֹא עָלֵינוּ. ז וַיָּקוּמוּ, וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא; וַיָּנֻסוּ, אֶל-נַפְשָׁם. ח וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ; וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, וּמְצָאָנוּ עָווֹן; וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה, וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ. י וַיָּבֹאוּ, וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר, בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם: כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה. יא וַיִּקְרָא, הַשֹּׁעֲרִים; וַיַּגִּידוּ, בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה. יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה, וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו, אַגִּידָה-נָּא לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם: יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה (בַשָּׂדֶה) לֵאמֹר, כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים, וְאֶל-הָעִיר נָבֹא. יג וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר, וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ, הִנָּם כְּכָל-ההמון (הֲמוֹן) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ, הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ; וְנִשְׁלְחָה, וְנִרְאֶה. יד וַיִּקְחוּ, שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים; וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה-אֲרָם, לֵאמֹר–לְכוּ וּרְאוּ. טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם, עַד-הַיַּרְדֵּן, וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים, אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בהחפזם (בְּחָפְזָם); וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, וַיַּגִּדוּ, לַמֶּלֶךְ. טז וַיֵּצֵא הָעָם–וַיָּבֹזּוּ, אֵת מַחֲנֵה אֲרָם; וַיְהִי סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל–כִּדְבַר יְהוָה. יז וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ, עַל-הַשַּׁעַר, וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו. יח וַיְהִי, כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל, וּסְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר, בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמַר, וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיֹּאמֶר, הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל. כ וַיְהִי-לוֹ, כֵּן; וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת. הנס לא נעשה על ידי המצורעים, אלא מבושר על ידם. כנראה המצורעים זכו להתעלמות על ידי חיל צבא ארם מאחר והם מצורעים. המצורע הוא בין חי ובין מת, הוא נמצא בעולם אבל הוא לא באמת חי. ובאמת שהם חוזרים ומבשרים שמחנה ארם נטש את מקומו, לא באמת האמינו להם. זהו נס שלא מתרחש לעיני ישראל, אלא מתרחש באיזור הדמדומים של המציאות. המצורעים חווים את הנס ראשונים, הם אוכלים ושותים, הם לוקחים כסף וזהב ומטמינים אותם לעצמם. מבחינות מסוימות התוצאה של הנס הוא שכל העיר שומרון הופכת להיות כמו מצורעים. כל העיר יוצאת מחוץ למחנה ובעת היציאה מן המחנה הם רומסים את השליש העומד בשער שפקפק בדברי הנביא. הפער בין אנשי שומרון והמצורעים מטשטש- אנשי העיר יוצאים מן החומה מחוץ לעיר וחווים את החיים שמחוץ לסדר הטבעי, חווים את התוצאה של יד השם אך לא את יד השם ממש. נראה שמלך שומרון לא מכיר בכך שמדובר בנס, הוא לא מודה לאלוקים על ההצלה של ממלכתו. באמת, בדיוק כמו הצרעת שמצד אחד הנה מחלה ומצד שני הנה מחלה מיסטית, כך גם המצור וההצלה מן המצור יכולה להתפרש בשני אופנים, כנס או כמהלך טבעי. קוראי המקרא מקבלים את "מאחורי הקלעים" ויודעים שמה ששמעו במחנה ארם הנו נס, אך המלך והעם לא יודעים זאת. גם מלך ארם לא מבין שמדובר בנס, מחנה ארם בטוח שצבא אחר בא לעזרת עם ישראל, הוא אינו רואה ביד השם. הנס של הצלת העם בהפטרה שלנו והצרעת הנו מצב שיכול להתפרש לשני הכיוונים, כיד השם או כטבע המציאות. ובאמת יד השם הנה בעיני המתבונן. בגמרא נאמר שארבעת המצורעים הנם גחזי ושלושת בניו. אותו גחזי שניסה להשתמש בניסיו של אלישע בעת רפאתו את נאמן מצרעת לטובתו האישית ועל כן נענש בצרעת, הוא זה שעוצר את הבזיזה של מחנה ארם והולך לבשר למלך שומרון על התשועה שאירעה. אלישע שנעשו לו ניסים כפליים מאליהו, מלמד אותנו שנס לא תמיד נראה כמו נס. המתבוננים בניסיו שאלו את עצמם, האם מדובר בנס או בטבע? לכל נס היה הסבר טבעי מספק. סביב יום העצמאות ויום ירושלים, סביב מועדי אייר קשה מאוד לראות בעיניים את הנס- זו שאלה של בחירה, קשה לראות את המחלה והמגיפה, השכול והחורבן כיד השם, אנו לא חווים את יד השם אלא רק את התוצאה שלה. זהו האתגר העמוק שימים אלו מעוררים בנו. ימים של נס, זכרון והתגלות.


לעמוד "ההפטרה והמיטוס"

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}