הציווי המוסרי של “כוח מעשיו”

הרב יוסף (ג’פרי) סאקס הוא מנהל ומייסד עמותת “עתיד” ואף עומד בראש תוכניתה WebYeshiva.org. כמו כן הוא עורך כתב העת Tradition. הוא למד בישיבת המבתר מבית אור תורה סטון (1988-89), ובהמשך אף עמד בראשה (1994-96).

רש”י פותח את פירושו המונומנטלי לתורה במדרש בשמו של ר’ יצחק שלפיו שישים ואחד הפרקים הראשונים בתורה, עד לפרק י”ב בחומש שמות שבו מתחיל החומר ההלכתי, מיותרים לכאורה. הסיבה שהתורה פותחת בסיפור הבריאה מיוחסת לפסוק בתהלים קי”א, ו’: “כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם”.

שאם יאמרו אומות העולם לישראל: “ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים [של כנען],” הם אומרים להם: “כל הארץ, של הקב”ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו, נתנה להם, וברצונו, נטלה מהם ונתנה לנו.”

רובנו זוכרים את הפירוש המפורסם הזה של רש”י ממפגשנו הראשון עם פירושי המקרא; ייתכן שרבים מכם אף למדו אותו בע”פ – בין אם בילדותכם, כשהייתם בבית הספר, או בשלב מאוחר יותר בחייכם. פעמים רבות הוא מוכתר כאב-טקסט של הציונות – הצהרה גלוית-לב ועוצמתית בדבר זכויות העם היהודי על ארץ ישראל.

בשיעור שהעביר הרב ברובנדר בשנת 1988, זמן קצר לאחר שישיבת המבתר עברה למעונה החדש בקניון באפרת, הוא בחן את הפירוש הזה של רש”י באמצעות הסימוכין שהביא מפרק קי”א בתהלים. אינני זוכר עוד את המסקנה שאליה הגיע (וגם הוא לא), אך פניתי למזמור זה בתקווה שהמאמץ לשחזר את צעדיו יעירו בי זיכרונות רדומים או, לכל הפחות, יביאו אותי לידי תובנות חדשות.

ככלל, מזמור קצר זה, המאופיין באקרוסטיכון (למזמור המלא לחץ כאן) הוא שיר הודיה לה’ על שפועלו חנון ורחום, ועל שמספק הוא את צרכי יראיו ועמו (ובכללם העניק להם את ארץ ישראל, כמשתמע מפסוק ו’). כמו כן הוא כולל הצהרה כי חוקיו אמת ובריתו הנצחית עם עמו נאמנה, וכן המלצה ליראת ה’. בפסוק הפותח נאמר כי מזמור זה מושר “בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה”. ה”ישרים” הם עם ישראל, כמובן, שבעצם שמו מהדהדת המילה “ישר”, “כי הם ישרים במעשיהם על פי המשפטים שנתן להם האל יתברך” (רד”ק בפירושו לתהלים, קי”א, א’). לקראת סוף המזמור נכתב: “מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו: סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר” (פסוקים ז’-ח’). מתברר, כמובן, ש”כוח מעשיו”, שבאמצעותו נטל את הארץ מידי שבעת עמי כנען ונתנה לנו, זהה ל”מעשי ידיו” (המופיע בפסוק הבא, פסוק ב’, גם כ”מעשי ה'”) ומוגדר על ידי מונח המפתח “ישר”, שמכיוון שמופיע גם בפסוק הפותח במזמור זה, ככל הנראה משמש כמעגל פרשני מחזק. הציוויים שמצווה אותנו הקב”ה ישרים, ואם נמלא אחריהם, נהיה גם אנחנו ישרים, ונוכל להצטרף לסוד הישרים המהולל, ולתלות בכך את זכותנו המתמשכת וחזקתנו בארץ ישראל.

למעשה, לפי מדרש תהלים לפרק קי”א פסוק א’, סוד ישרים נוצר על ידי הנבואה, אותו צינור שבאמצעותו מועברים המסרים של הקב”ה לעם. גם הרעיון הזה ממשיך את המעגל הפרשני: אנו זוכים לנבואה בזכות שלמותו המוסרית/אינטלקטואלית של הנביא, שבתורו יכול להורות לעם מהם האידיאלים הישרים, שבהשגתם אותם, יזינו את מקור זכותו לשכר האלוקי ולארץ ישראל עצמה.

אי אפשר להתייחס למילה “ישר”, במיוחד בבואנו למצוא את הרציונל האמתי מאחורי חומש בראשית, מבלי להיזכר בהקדמת הנצי”ב לספר בראשית (חיבור, שכידוע, הרב ברובנדר מרבה לעסוק בו). בנסותו להבין מדוע מכונה חומש זה “ספר הישר”, מציין הנצי”ב כי בלעם מכנה את עם ישראל “ישרים”, ולא “צדיקים” או “חסידים”, ומייחל שקצו יהיה דומה לקצם – “תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ” (במדבר כ”ג, י’).

זהו שבחם של האבות, גיבורי חומש בראשית, הוא ספר הישר – בנוסף להיותם צדיקים וקדושים, ולכך שהגדילו שם ה’ בעולם, הם התאפיינו בראש ובראשונה בכך שהיו ישרים. הדבר מתבטא קודם כל ביחסם המוסרי כלפי עמים אחרים, כולל אלה שהיו עובדי עבודה זרה, שבהם נהגו באהבה ובחסד (הנצי”ב מביא בתור דוגמה את התפילה שנשא אברהם על סדום). מסיבה זו מכונה חומש בראשית “ספר הישר”, ואם נחזור לפירושו של רש”י (ולמקור מספר תהלים שעליו מסתמכים דבריו), נוכל ללמוד מכך על זכותנו על הארץ.

הנצי”ב מתייחס לפסוקים הבאים מתוך פרשת האזינו: “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל” (דברים ל”ב, ד’-ה’). ה’ ישר ואילו אנו, בעוונותינו, היינו פעמים רבות עיקשים ופתלתולים – ההיפך הגמור מישרותו של הישר. וזו, לדעת הנצי”ב, הסיבה שהוגלינו מארצנו. זכותנו על ארץ ישראל היא ביטוי ופועל יוצא ישיר של “כוח מעשיו”. לא נוכל להמשיך ולטעון לזכותנו על הארץ אם לא נוכל להיכלל ביושר בסוד הישרים. פירושו הפותח של רש”י הוא, אפוא, צו מוסרי לא פחות משהוא מהווה הצהרה שלנו כלפי העולם.