הקדושים בחייהם ובמותם
הרב שלמה ריסקין, מייסד הרשת, ראש הישיבה ונשיא בדימוס
"קדשים תהיו כי קדוש אני ה’ א-לוהיכם." (ויקרא יט:ב)
לעתים קרובות, אנחנו מוצאים שהמושגים הדתיים הכי-בסיסיים הם הכי-קשים להגדיר ולתרגם אותם—וכתוצאה מכך, גם קשה להבין וליישם אותם. המילים "תפילה", "תשובה" ו"קדושה" הן דוגמאות טובות לתופעה הזאת.
פרשת קדושים פותחת במצווה הכוללת "קדושים תהיו", והיא קשורה למידת הקדושה של הקדוש ברוך הוא—שהוא קדוש באופן אונטולוגי.
רודולף אוטו, במחקר הפורץ-גבולות שלו "רעיון הקדוש", מקשר את קדושה למשהו מעל ומעבר לטבע, נוּמינוֹזי. מאידך, החכמים מבססים את העמדה שלהם על ההופעה הראשונה של השורש (ב:ג): "ויברך א-לוהים את יום השביעי ויקדש אתו." בפסוק הזה יש איזשהו עימות בין ברכה וקדושה. ברכה מתבטאת במתנות חומריות – "'ברכת ה’ היא תעשיר' (משלי י:כב) – זו השבת" (בראשית רבה יא:א) – אבל הקדושה מתבטאת ביכולתנו להתרומם מעל הגשמי ולהידבק בנצחיות הא-לוהית.
בשבת, יש לנו מיזוג של שניהם, הברכות של "לחם ויין טוב, בשר ודגים" יחד עם הקדושה של הזמירות ולימוד התורה.
לכן, אפשר להבין למה רש"י מבין "קדושים תהיו" ככה: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה." הרמב"ן מסביר, "בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות… ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות."
אני רוצה להציע צעד נוסף. בפרשת השבוע, הקדוש ברוך הוא מצווה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". רש"י על אתר מסביר (מבוסס על תורת כהנים): "מה תלמוד לומר, 'ונקדשתי'? מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד? תלמוד לומר, 'בתוך בני ישראל'. וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות." עם המובן הכפול של המילה "קדוש", התורה מקשרת את החובה להתגבר על היצרים הפיזיים עם הדרישה להיות מוכן לוותר על החיים עצמם כדי לשמור על ערכים דתיים. מה הקשר?
כשהתורה מתארת את בריאת האדם "בצלם א-לוהים" (בראשית א:כז), הכתוב מדגיש (שם ב:ז): "וייצר ה’ א-לוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים"—יצור מורכב, עם חלק בהמתי וחלק א-לוהי.
אותה בחינה חומרית של האדם היא לגטימית, מבורכת וראוי לקבל קדושה. אבל הבחינה הרוחנית היא זאת שמאפשרת לנו להתחבר לא-לוהים ולהשיג נצחיות. מצוות ה' עוזרנות לנו לטהר ולהאציל את הבחינה הפיזית שלנו.
אבל בסופו של דבר, הגוף הגשמי מתפרק ושב לעפר. הרמב"ם מסביר ככה (הלכות תשובה ח:ב-ג):
העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת… כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש, שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים…חיים אלו, לפי שאין עמהם מות—שאין המות אלא ממאורעות הגוף, ואין שם גוף—נקראו צרור החיים, שנאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" (שמואל א כה:כט), וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה; והיא שהתאוו לה כל הנביאים.
אם כן, הנפש, שהוא חלק א-לוה ממעל, מאפשר לנו להידבק בשכינה ולחיות מעבר לחיים הגשמיים. אם אדם חי חיים קדושים, שבו הוא מפתח את נפשו, הקשר שלו לקדוש ברוך הוא, זה שהוא עובר מעולם הגוף לעולם הנשמות הוא מעבר פשוט—מחיים לחיים.
זה היחס בין הציווי להיות קדושים בעולם הזה והחובה לוותר על אותם החיים הגשמיים כדי להגשים רעיון נצחי בעת הצורך. על רקע זה, אפשר להבין סיפור מאד קשה במסכת שמחות (ח:יג) על רבי עקיבא:
וכשהיה שמעון בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל מבית המדרש שלו, אלא פיקדו ביד שלוחין. בא הראשון ואמר לו נטען, אמר להם שאלו. בא השני ואמר לו הכביד, החזירן לתלמוד תורה. בא השלישי ואמר לו גוסס, אמר להם שאלו. בא הרביעי ואמר לו השלים, עמד וחלץ את תפיליו וקרע את בגדיו, ואמר להם אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבין בתלמוד תורה, מכאן ואילך אני ואתם חייבין בכבודו של מת.
רבי עקיבא היה בעל ואב רגיש; לא ייתכן שהוא היה עדיש למצב החמור של בנו. הוא הבין שהבן שלו הולך לעולם הנצחי של הקדוש ברוך הוא, והוא האמין שהדרך הכי-טוב ליצור קשר אמיתי ונצחי עם הבן שלו היה להגביר את הקשר שלו עם דבר ה' ורצון ה'. רבי עקיבא ניסה לגשר בין שני העולמות עבור בנו.
