השאלה היא "למה לא גיירתם אותה קודם" ולא "למה אתם מגיירים אותה עכשיו"?
מאת הרב בועז פש, ראש כולל תורת יוסף
"עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" – אמרה רות.
תמיד תמהתי על החפץ. למה גר אחד עולה בידו לממש את חפצו ולהפוך ליהודי בזמן קצר, ואילו האחר שנים ייאבק על זכותו לקיום מצוות כמצווה ועושה, ורק לאחר אכזבות אין קץ, ואחר שיעבור את כל שבעת מדורי הגיהינום בדרך אל האושר, יגיע אל מחוז חפצו. מה נשתנה זה מזה?
אכן, “לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ”, אך אל דאגה, כפי שלכל אדם מובטח שיגיע לעולם בשעה היעודה לו, לא רגע לפני ולא שניה אחרי, ו”אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימה”, כך גם מובטח לו שלידתו לחיי-עולם תבוא בזמנה היעודה, כי הרי “אֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה”.
ואין הדבר תלוי אלא בנו.
לכאורה. אולי.
***
ואולי נבחן את הכל להיפך.
בעמדי מול גרים, מעולם לא חשתי שאני “עושה לו טובה” בכך שאני מסייע בידו להצטרף אל השבט. נהפוך הוא, הרגשתי שהוא עושה לנו, לעם ישראל, טובה, בכך שהוא מצרף את עצמו אלינו.
לפעמים שאלתי את עצמי, במודע או שלא, מה ייתן לנו זה? יהיה לנו לטובה או להיפך? ומה תועלת יביא עמו? השאלה עולה אוטומטית – או אם לא עולה לפחות מנקרת ענוגות בירכתי תת-התודעה – האם לקבלו/ה יהיה לטובת עמישראל או לרעתו? (שאלה די מכוערת, יש להודות, אגואיסטיות מאוסה).
***
“מפני מה גרים בזמן הזה מעונין, ויסורין באין עליהן?” – כך שואל רבי חנניא בנו של רבן גמליאל, בגמרא.
זה קצת מגיע לו, לגר. כי הוא מרגיז בשאלה – ללא מילים – שהוא מעמיד בפניך. הנה הוא, המועמד לגרות, גוי, עומד למולך, היהודי המוחזק, ובעצם נוכחותו מעלה בפניך את השאלה המעיקה: אז מי אתה, בעצם? יהודי, כן הבנתי. אמא יהודייה. אפילו אבא, ליתר ביטחון. אבל מי אתה? אז מעבר לזה שאתה משייך את עצמך לשבט העלום הזה – “העם הנבחר”, בז’רגון שלנו – מה זה אומר לגביך?
כך נשקף מעיניו/ה הנוגות. וזה מעצבן. זה משמיט קרקע מתחת לרגליים. מערער את יציבות הנפש.
ומכאן מונעת המוטיבציה הרפלקטיבית פשוט להעיף אותו ואת עיניו המביכות, ולבעוט אותו כלפי מעלה: לך אל בית הדין ושהם יחליטו אם אתה ראוי, אני לא יכול להחליט לגביך, אני מכיר אותך מדי טוב… ובעברית: “אני עדיין לא ממש סגור על מי אני-עצמי, אז, אנא, אל תתחיל אתי. עם מי אתה ומי תהיה…”
***
אלימלך ונעמי ושני בניהם עוזבים את הארץ “לגור בארץ מואב”, כך במגילה הכי חביבה בתנ”ך.
עשו טוב או רע? נראה לפי חז”ל, שלא כל כך טוב. מבקרים אותם על כך שנטשו את ארץ הבחירה, על כך שנטשו בכדי לא לסייע לעניי הארץ בעת רעב, אולי גם מעשה לא-חינוכי-בעליל למנהיג בדורו המהווה דוגמא לחיקוי, כל מיני נימוקים. בקיצור, חז”ל לא אהבו את המהלך.
האמת, לא ברור מה רוצים חז”ל ממשפחת אלימלך. הרי היה רעב! גם האבות שלנו הקדושים נטשו את הארץ בשנות הרעב; אברהם – ודאי. יצחק – לא ברור לאן. יעקב – אחת ולתמיד אל סיר הבשר המצרי… אז אלימלך אמור להיות יותר צדיק מהם!? וחוץ מזה, וזו עיקר השאלה המציקה, הרי בסופו של דבר הכל היה לטובה! הם הביאו אלינו את רות, את “הפְרֵידָה הטובה”, שלמענה החזיק הקב”ה עם שלם, את המואבים. כך חז”לנו:
“שְׁתֵּי פְרֵידוֹת (=גוזלים) טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶם – רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעֲמוֹנִית… בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי פְרֵידוֹת טוֹבוֹת, חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁתֵּי אוּמוֹת גְּדוֹלוֹת וְלֹא הֶחְרִיבָן…”
א”כ, משפחת אלימלך הייתה רק כלי שרת למילוי התכנית ההיסטורית המסובכת של מסבב הסיבות.
***
זה כנראה עובד. לכל אומה, כמו גם לכל משפחה, כידוע, נדרש כנראה איזשהו “שיפור גנטי” כדי להגיע לאבולוציה מגוונת יותר בדור הבא. בלי תערובת של משהו זר, על טהרת הגזע והגנים הרעיוניים שלה עצמה לא תתפתח הקבוצה, ועלולה לקרוס אל תוכה עצמה, להבדל, להצטמצם ואולי אף להיעלם אל החור השחור העצמי שלה.
רות, אולי, הביאה לנו איזשהו אלמנט של שירה, איזשהי פואטיקה רגשית-אישית, משהו בסגנון של רוח הקרבה עצמי מלודרמטית, או איך שלא נגדיר את זה. אולי לכך מרמזים דברים הגמרא במסכת ברכות השואלת לפשר שמה של רוּת: “מַאי ‘רוּת’?” ועונה: “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁזָּכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת”.
רוויה של שירה. ביטוי מאתגר. באמת אפשר לרוות, להשתכר, משירה?
***
אבל באמת, אלימלך ונעמי באמת עשו משהו חיובי לטובת עם ישראל, הנה כך:
הגמרא אומרת: “לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין אומות העולם, אלא כדי שיוספו עליהם גרים”
כלומר, כל מה שסבלנו את הגלות הארוכה והמעייפת הזו הייתה רק לסיבת ההסתפחות של כמה גרים אלינו. די מוזר. אולי בגלל זה הם נחשבים כ”ספחת” עבורנו.
ר’ אלימלך מליעז’נסק (גדול הרביים החסידיים בפולין, מתלמידיו של המגיד ממזריץ’) אף מרחיב את המאמר ומסיק ממנו שכל מי שמגייר גרים כיום בעצם עושה טובה גדולה לעם ישראל. מקרב במקצת את קצה של הגלות. מעבר לכך אף מוסיף ומסביר ר’ אלימלך מדוע אמורים אנו להגיע אליהם, במידה והם לא מגיעים בכוחות עצמם אלינו. כותב כך (בפרשת יתרו, עם תיקוני לשון קלים שלי):
“איתא בגמרא, ‘לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים’. ולכאורה וכי בשביל הגרים יהיו ישראל גולים? ומן הראוי היה שיבואו האומות לארץ ישראל מעצמם ויתגיירו שם! – אך העניין הוא שהניצוץ הקדוש שבהם הוא מעורר אותם להתגייר, ומחמת שניצוץ הקדוש שבאומות הוא קטן מאוד, ואין כח בניצוץ הקדוש הזה להשיא את לבם שיבואו מעצמם לארץ ישראל להתגייר, רק על ידי ראותם והסתכלותם את ישראל מהקדושה של ישראל נותן כח והתגברות והתעוררות לניצוץ הקדוש שבהם שיתגיירו ולכן הוכרחו ישראל לגלות”.
כך כותב ר’ אלימלך בפרשת יתרו, ואילו ב’ליקוטי שושנה’ (לקט דברים בסוף הספר ‘נועם אלימלך’) מוסיף והולך ומסביר שישראל חייבים לרדת ממדרגתם הרוחנית הגבוהה, כמו לצאת לגלות או לוותר על מעלות כאלה או אחרות, בכדי שיוכלו ליצור את הקשר הרוחני האלמנטרי עם הגויים, תוך ניסיון להעלות מהם ניצוצות קדושים, לקבלם ולהביאם למדרגת ישראל. מסביר שם, שאילולי היו יורדים ישראל ממדרגתם, לא היו יכולים לבוא במגע עם הגויים, לא היו מגיעים אל אותם הגרים ולא היו מקדמים אותם, ולכן גם הם עצמם, היהודים, לא יתקדמו אל עבר התיקון שלהם, שהוא התיקון של העולם הכללי, לתקן עולם במלכות שדי… בקיצור, קצת יותר קרוב למיסיונריות של “אברהם מגייר את האנשים, ושרה את הנשים”, מאשר אל מה שחונכנו עליו ש”מי שגוי – שיישאר כזה, הכי טוב, גם לו גם לנו.
***
טוב, לפי הגישה הזו של ר’ אלימלך, אז היום אנחנו כבר לגמרי באמצע ימות המשיח ממש; המוני גויים באו אל הארץ, עם קשר כזה או אחר ליהדות. הם רוצים לבוא לכאן. הם מחפשים – אם לא כולם אז רבים מהם – לקבל עליהם את עול היהדות, במידה כזו או אחרת, והחשוב מכל, והם כולם, כמעט ללא יוצא, נושאים בעול האומה, אם הצבאי, אם הכלכלי, ואם תרצו, גם בקידוש שם ישראל בהתעמלות אומנותית על הקרח.
***
נא לא לזלזל בעניין הזה של השירה. היה כבר מי שהיה ששילם מחיר יקר למדי על כך שלא עמד על חשיבותה, ולא נזקק לאמירת שירה בעיתוי המתאים. הוא, תיאורטית, היה יכול להיות משיח, ולחסוך לנו הרבה כאב ראש ולב, אבל, להוותנו, הפסיד זאת בגלל מחסור ברגש פואטי. כך מספרת הגמרא על חזקיה מלך ישראל:
“אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם… חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ, וְלֹא אָמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה, תַּעֲשֶׂה מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם.”
דוד דווקא כן אמר שירה, ולא אחת, אלא 150 מזמורים לפחות. תכונה לירית זו באה לו, מן הסתם, מהגנים טעוני הרגש הפואטי של אם סבו, שעל שמה נקראה. ואם גם אמנם למשיח של ממש לא היה, אך עמדה לו זכות השירה שאמר, ספר תהלים, שייקרא מלך המשיח על שמו – ‘משיח בן דוד’.
***
הגרים, מתברר היו די מסכנים, מאז ותמיד, לא רק בזמננו, כך עולה מדברי הגמרא ביבמות שהזכרנו: “תניא, רבי חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: מפני מה גרים בזמן הזה מעונין, ויסורין באין עליהן?”
טוב, הגמרא נותנת כמה וכמה הסברים. נדלג. מעניין ההסבר האחרון, כך: “אחרים אומרים: מפני ששהו עצמם להיכנס תחת כנפי השכינה”.
כלומר, הבנאדם כבר הגיע. הוא כאן. הוא השלים את המהלך ונכנס תחת כנפי השכינה, ועכשיו אנו גוזרים עליו מסכנות בטענה של: למה לא באת עד עתה!
ואף ראיה לדברי האחרים יש מן הכתוב במגילה: “אמר ר’ אבהו: מאי קראה? – ‘יְשַׁלֵּם ה’ פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו'”.
האם גם רות איחרה עם ההגעה שלה? לא ברור מן הכתוב. מה שברור שהיא אכן התגיירה לחיי צער ודוחק, כלכלית נפשית וחברתית, ענייה, אלמנה בלי סיכוי. וגם ברור שהיה ברור לה לגמרי לקראת מה היא הולכת ואעפ”כ הלכה על זה.
זו גיורת-צדק אמיתית. זו שבאה לסבול. היא לא מתגיירת למרות שקשה, אלא דווקא בגלל שקשה.
***
מוכרת הטענה ש”אילו הייתה באה רות להתגייר כיום בבי”ד רשמי של מדינת ישראל – הרבנים לא היו מקבלים אותה”. נשמע אולי נכון – הנימוקים לגיור (גמילות חסד, לא להשאיר את אקס-חמותה לבדה וכו’) לא מהווים את הנימוקים הרשמיים שעל המתגייר להשמיע כיום בפני הדיינים – אבל כנראה לא נכון, גם רות קיבלה על עצמה את התורה והמצוות במלואן, כך כותב בזהר חדש על מגילת רות: “…נעמי חידשה לה כמתחלה, והתרתה בה התראות, וכלן קבלתן עליה”.
אולי זאת הייתה הסיבה לטרגדיה של משפחת אלימלך, שלא גייר אותה כמו שצריך לפני כן. את ארחות הבית היהודי היא מן הסתם כבר הכירה מבית חמותה-בעלה, אבל גיור של ממש לא היה שם מלכתחילה. כך עולה ממאמר אחר בזוהר: “ואי תימא דגיירה אלימלך תמן, לא, אלא כל אורחי ביתא ומיכלא ומשתיא אוליפת, אימתי אתגיירת, לבתר כד אזלת בנעמי, כדין אמרת עמך עמי ואלהיך אלהי…” (תרגום: ואם תאמר שגיירה אלימלך שם , לא, אלא שלמדה את כל ארחות הבית כמאכל ומשתה . ומתי התגיירה? אחר שהלכה עם נעמי כמו שנאמר עמך עמי ואלהיך אלהי…”)
***
ערפה, כלתה השנייה של נעמי, רוצה ג”כ בתחילה לשוב עמן ארצה כנען. נעמי דוחה אותה. האם באמת התכוונה לזה, או שרק נהגה לפי הספר המחייב דחייה בתחילה? – זה לא חשוב במבחן התוצאה. והתוצאה הייתה רעה.
כידוע, אלו שמתקרבים ליהדות ונדחים על ידינו, הופכים לנו אח”כ לרועץ, כך היה עם תמנע אחות לוטן, כך עם עשו עצמו, וכך גם עם ערפה, שע”פ מדרשים שונים יוצא ממנה גלית המפחיד, ועוד כל מיני מוטציות פלישתיות ענקיות ומשונות הגורמות צרות צרורות ללוחמי ישראל.
***
גמרא ידועה: “גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד”. כפשוטה מובנים דברים אלו כמלמדים שעל בית הדין לנסות ולהניא את הגר מרעיון הגיור, כאומרת: “אין אנו זקוקים לחברים חדשים באומתנו. די לנו בעצמנו. רק אתכם בחרתי מכל משפחות. ואין מה שתוכל לתרום לנו, ולא צריכים ‘תרומת אברים’ מעמים אחרים”. אולי זו באמת הייתה כוונת הגמרא. אני לכשעצמי קורא את זה קצת אחרת: “אנחנו דוויים, דחופים, סחופים, מטורפין ומיוסרים” – אומרים אנו למועמד – “וזה די משעשע ונחמד לנו. אנחנו ‘מחבבים את הצרות’, האם גם אתה מחבב, או, אם אינך מחבב כ”כ, אולי תרצה לעזור לנו לצאת מהצרות הללו?”. כלומר, מנסים לברר אם הבחור/ה בא/ה להנות ממטעמי היהדות העתידיים (“שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים…”), או שבא לעזור לנו כאן ועכשיו, בשלבי התיקון הפחות-נעימים, בתקווה להביא אותנו למצב טוב יותר.
אם אחד בא להתגייר מתוך ציפייה “לימות המשיח”, לגמר התיקון – אז נגיד לו: “לא תודה, תוכל להצטרף אל אותם אלפי ‘הַגּוֹיִם שְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם’, נוכל לשאול אותו “עד עתה למה לא באת?”. אבל אם הוא בא בכדי ‘להיות מעונה בזמן הזה’, בזמן התיקון – זה הגיור האמיתי, הגיור שטובת האומה לנגד עיניו. זו אמורה להיות הכוונה האמיתית של המתגייר.
***
רות אינה רוצה את הגיור לשם עצמה. היא רוצה את התיקון. את מצב ה’דוויים סחופים ומטורפין’, את העוני והמצוק, את הקושי שיוביל אותה אל התיקון, התיקון העצמי שלה, עם התיקון שתביא אל העם שאליו הצטרפה.
***
בימינו, דור ימות-הכאילו-משיח, כשגויים מזרע ישראל, ברמת יהדות – ביולוגית ותודעתית – כזו או אחרת מגיעים ארצה ברבבותיהם מרוסיה ומאוקראינה, וטוענים, או טוענים עבורם, את הטענה: “מגיע להם! הם שירתו בצה”ל! הם תרמו למדינה! למה לא תגיירו אותם?” טענה רגשית מאד, אך מתקבלת כילדותית משהו, נשמע כמו “מגיע לי, כי הייתי ממש בסדר”, ושגויה על פניה: וכי מה עניין השירות בצבא לגיור? – שואל הדיין – זה עניין דתי, וזה לאומי, זה המדינה וזה אנחנו, היהודים על-אמת. וחוצמזה, יש לך הרבה כנגדך לא-יהודים המשרתים בצבא, דרוזים, בדואים וכ”ה טענות הנשמעות.
לי בהחלט נשמע טיעונם של עולים הללו כטיעון אמיתי, צודק ומשכנע, שכמו כל טיעון “רגשי”, יסודו בתחושה פנימית אמיתית ונכונה. הוא בא לתרום לעמישראל. הוא בא להסתפח אלינו בשעה לא כיפית במיוחד, בכדי לעזור לנו. זה מספיק. זהו טיעון מנצח המחייב לקבלו כיהודי. וכן, הוא לא בא להילחם על זכויותיו כצ’רקסי, ולא על מדינתו של הבדואי, ולא על מורשתו הרוחנית של הדרוזי, הוא בא להילחם כיהודי, למען היהודים, ועל ארץ היהודים.
כן, זה בדיוק מה שמבטיחה רות לנעמי; אתרום לכם משהו שחסר לכם, אהיה עמכם ב”דוויים וסחופים” שלכם, וביחד נצא מזה אל ‘ימות המשיח’, ואם תרצי, ואם ירצה ה’, אני אהיה זו שתישא ברחמה את אבותיו של המשיח, וגם אוריש לו אי-אילו תכונות פואטיות נדרשות.
כך גם אותו נכרי הבא מארץ רחוקה שאומר “אני אתרום, אני אתן” ראוי לקבלו. זו סיבה אמיתית להיות שייך לעם ישראל. את המצוות והדינים נלמד אותו אח”כ, לא נכביד ולא נקשה עליו יותר מדי, כפי שכתוב בשו”ע, כי אם הוא בא לחזק אותנו, החלק הזה של ההשתלבות המעשית יהיה בסדר. נהפוך הוא, וכפי שתעיד המציאות, אלו שבאו וביקשו להצטרף ואך ורק שמירת מצוות טכנית בידם, ובלא לקבל עליהם ‘עול מלכות האומה, קשייה, לבטיה ואתגריה’ – לא צלחו, עזבו, או הפכו לרועץ.
***
הרי את דיני ההפרדה בין בשר לחלב למדו ערפה ורות מן הסתם במטבחה של נעמי (אולי גם קיבלו עליהן, טכנית, עול מצוות – מחלוקת מאמרים בזוהר), אך כל זה אינו מספק, עדיין צריך את אלמנט ה”נשיאה בעול עם חבירו”.
***
עכשיו אולי נוכל להבין את מאמר חז”ל על כך ש”אין מקבלים גרים לימות המשיח” באופן שונה במקצת – אין מקבלים גרים כאלו בכל זמן, אם מגמת פניהם היא ימות המשיח. אנחנו רוצים גרים של הגלות.
בעצם, נשאל, וכי למה לא? מה אכפת לנו אם עוד בני אדם ייאותו לאורה של קדושת-אמת? והתשובה, ע”פ האמור: הם לא התענו מספיק. הם באו מאוחר, אחרי שנגמר כבר שלב ה”דוויים וסחופים”. הם לא באו להתייסר ולהתענות, להיות “דווים וסחוף” יחד עם ישראל, ומכאן שאינם גרי אמת, כי גר אמת רוצה להילחם, יחד עם עמו הנבחר – ע”י הקב”ה ועל ידיו עצמו – ולהביא את המשיח. גר כזה – גם כיום, בימות המשיח היחסיים שלנו – המחפש רק לראות את ‘ימות המשיח’ של קמה הסולם – אינו רצוי במחננו.
***
אכן, רות, אמן של גיורות (רוב הנשים המתגיירות בוחרות בשמה כשמן העברי), מתגיירת בכדי להתגלגל דוויה וסחופה, אבל אחריתה ישגה מאד; היא מביאה לנו את מלך המשיח. שהרי היא מביאת הגנטיקה של השירה למשפחת דוד ובזכותה, בזכות השירה והתשבחות שלה, יבא גם מלך המשיח ממלכות בית דוד, שדווקא כן אמר שירה.
***
יש כאן עוד אלמנט, מעבר ל’מתי’, גם ל’היכן’, או, ליתר דיוק ‘לאן’ מגיירים.
מה מעיד על גיור אמת? העיתוי, וגם הכיוון. הן חוזרות ארצה. לא עוד גיור חו”ל נוסח אלימלך, אלא גיור של ארץ ישראל נוסח נעמי.
למטרת גיור קהילתי חו”לי נדרוש את קיום המצוות ודקדוקיהם. זה הדבק. ואח”כ נבוא בטענה שהם “בקיאין במצות ומדקדקין בהם יותר מישראל” – כלשונו של רבי אברהם גר צדק. זה, אולי, היה הגיור שעשה להם אלימלך, שם בשדה מואב, עם כוונות השתקעות והיטמעות במקום.
הגיור של נעמי שונה – הוא על גבול הארץ, בדרך לארץ ישראל.
למטרת גיור ארצישראלי, צריך יותר מזה, הרבה יותר מזה, צריך מסירות נפש – “בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת” – למען העם, המולדת, וגם קצת למען החמות, או אז ניתן, מסתמא, לבוז ליום קטנות.
