רסן מתעה
הכוונות הטובות של פויל: הנצרות בעיני ר' יעקב עמדן
מאת ד״ר אסף מלאך | יוני 2022
רבי יעקב עמדן (קרי אֶמְדֶן,[i] 1698–1776) נודע כאחד מגדולי חכמי דורו, וחיבוריו עוסקים בכל מקצועות התורה. הוא היה בנו של הרב צבי אשכנזי, שנודע כ"חכם צבי", מחשובי הרבנים באשכנז, ובשל כך כונה גם יעב"ץ (יעקב בן צבי). חיבר בין השאר סידור תפילה עשיר בהערות של הלכה, מנהג ולשון, שזכה למהדורות רבות בדורות הבאים (ונודע בעיקר בשם 'בית יעקב'; שמו המקורי היה 'עמודי שמיים'); אוסף שאלות ותשובות 'שאילת יעב"ץ'; וחיבור על שולחן ערוך ששמו 'מור וקציעה'. דמות ססגונית בעלת ידע רב תחומי ועברית עשירה ושנונה, שאף החזיק ותפעל בעצמו דפוס עברי, ולא זו אף זו, חיבר את מה שנחשב כאוטוביוגרפיה הראשונה בספרות הרבנית וכנראה גם בספרות העברית בכלל.
בצעירותו כיהן כמה שנים כרבה של אֶמדן (צפון מערב גרמניה כיום), ומשם קיבל את שמו, אך לאחר מכן חזר להתגורר בעיר מולדתו אלטונה בלי תפקיד רבני (ובמשחק מילים אופייני לו טבע את הביטוי "ברוך שלא עשני אב"ד"). ידועה במיוחד מלחמתו העיקשת ברבי יהונתן אייבשיץ, שהיה הרב של קהילות אה"ו (התאגדות הקהילות היהודיות באלטונה, המבורג וואנדסבק, שהן היום שכונות של המבורג) ונחשד על ידו בשבתאות.
ר"י עמדן היה אדם בעל השכלה רחבה, ואפשר לראות אותו כאחד ממבשרי המודרנה במובנים רבים. במקביל, הוא היה גם אחד ממבשרי המאבק בתהליכי ההשתלבות התרבותית שהתרבו סביבו: הוא ביטא בכתביו התנגדות חריפה ועוקצנית להידמוּת של היהודים לסביבה הגויית, למשל בצורת הלבוש, באימוץ לשון הגויים, באימוץ תרבות פנאי של קלפים ומחולות, בלימוד פילוסופיה ועוד.[ii]
יחד עם זאת, בכתביו השונים מצויה גישה ברורה ועקבית המתייחסת בחיוב לדת הנוצרית ולדת האסלאם. לדבריו, מדובר בדתות שפעלו פעולה חשובה של ביעור עבודה זרה ושל הפצת אמונה אמיתית ומידות טובות בעולם. בפירושו למסכת אבות הוא מסביר את ההצלחה ההיסטורית של דתות אלו באמצעות הגדרתן כ"כנסייה שהיא לשם שמיים" שעל כן "סופה להתקיים".[iii] להגדרה זו זכו הנצרות והאסלאם מאחר שהפיצו בעולם ערכים אמיתיים ומידות מתוקנות שנטלו מישראל: "כי בערך אומות העולם אשר היו לפניהם שלא הכירו את ה' וכפרו בעיקר ועבדו עץ ואבן ולא ידעו אלוה בעל יכולת מוחלט בעולם ולא שכר ועונש וגמול עולם הבא, תקרא כנסתם גם היא לשם שמיים, לפרסם האלוהות בעמים ובמרחקים".
ר"י עמדן בולט בקרב חכמי ישראל בהדגשה החיובית של היסוד הדתי של הדתות הגדולות. הוא לא רק מוצא הקלות הלכתיות המאפשרות לנהוג עם מאמיניהן כמי שאינם עובדי עבודה זרה – כפי שעשו רבים מן הפוסקים האשכנזים שחיו בקרב הנוצרים – אלא מדגיש באופן מרחיק לכת את נקודות החיוב שהוא מוצא בדת הנוצרית עצמה ואת קרבתם לישראל כתוצאה מכך: "והם אחים עמנו בהאמנה בתורה ובנבואה ובשאר דברים ומדות טובות שנמצא בהם".[iv] ממילא ניתן להבין את התנגדותו החריפה להשתלבות החברתית והתרבותית של היהודים בסביבה הנוכרית כהתנגדות הנובעת לא משלילה תיאולוגית חריפה של סביבה זו, אלא מתודעה חזקה של צורך בנבדלות יהודית.
ר"י עמדן נסמך בדבריו על דברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (יא, ד) שמהם עולה שבתוכנית האלוקית ישו ומוחמד נועדו "ליישר דרך למלך המשיח"; אך יש לשים לב לכך שבדבריו הוא מפליג הרבה יותר מן הרמב"ם עצמו. הרמב"ם התייחס לדתות הנצרות והאסלאם כאל טעות גמורה (כפי שכתב שם על ישו שאין מכשול גדול ממנו שהרי גרם "לאבד ישראל בחרב… ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'"), וגרס שהתועלת הנולדת מדתות אלו היא חלק מדרכי ההשגחה הנסתרות, המגלגלות את הטעויות לביסוס מושגי היסוד של דת האמת – גם אם בצורה קלוקלת לגמרי. לעומת זאת, עמדן מתייחס לדתות הנצרות והאסלאם בחיוב רב, כדתות המכילות כבר במצבן הנוכחי אמונות אמיתיות רבות ומידות מתוקנות וטובות, שאותן למדו דתות אלו מישראל והפיצו אותם בין עמים רבים.
עמדתו של ר"י עמדן מתחדדת במיוחד בחיבורו רסן מתעה, חיבור ייחודי ומרחיק לכת שהוא הקדיש לעיון במהות הנצרות. החיבור מבוסס על תשובה שכתב עמדן לרבני "ועד ארבע ארצות", כהסבר מדוע מותר למסור את עדת הפרנקיסטים לשלטונות על אף שבכך מסכנים את חייהם. לדברי ר"י עמדן, הקרבה הרוחנית בין הנוצרים והיהודים צריכה לעמוד בבסיס השותפות שלהם במאבק נגד הפרנקיסטים המשחיתים את יסודות הדת ואת יסודות המוסר כאחד. דברים אלה מעניינים ומעוררי השראה לעניין שיתוף פעולה בין-דתי בזמננו נגד תופעות המשחיתות את האמונה ואת המוסר, אך מעבר לכך יש בהם גם תיאורים מחודשים של היחס שבין הנצרות ליהדות.
לאורך חיבור זה – שראה אור פעמיים, תמיד כחלק מחיבור אחר: לראשונה כנספח ל'סדר עולם' (1757) ובשנית כחלק מ'מתג חמור', שנכלל ב'ספר שמוש' (1758)[v] – מנתח ר"י עמדן בצורה מפורטת קטעים מתוך ספרי הבשורות (האוונגליונים) הנכללים בברית החדשה ומשאר כתבי היסוד של הנצרות, וטוען שישו, פאולוס ותלמידיהם לא התכוונו לעקור את התורה מישראל, ואדרבה, הם חיזקו את שמירת התורה בישראל והכריזו שליהודים אסור לעקור דבר מן התורה לעולם. לדבריו, כוונתם הייתה לייסד דת לאומות העולם המבוססת על שבע מצוות בני נוח – ובכך פעלו פעולה חשובה וטובה מבחינה תורנית: "אלא לאומות בא, לייסד להם דת מן אז והלאה, ואף היא לא חדשה כי אם ישנה, הלא הם שבע מצוות בני נח, ששכחום העמים, חזרו שלוחי הנוצרי ויסדום מחדש".[vi] גם את רעיון "ההחלפה" של בני ישראל במאמיני הכנסייה הם העלו לדבריו רק כתחבולה כדי שיתקבלו דברי הנצרות בין הגויים. כדאי לציין שטיעונים אלה ממש בנוגע לכוונת ראשוני
שער 'רסן מתעה' במהדורה בתרא, כחלק מספר שמוש (בחלק 'מתג לחמור'). ר' יעקב עמדין נהג לבחור שמות שנונים לכל חיבור ותת-חיבור שהדפיס. צילום מן העותק של גרשם שלום, השמור בספרייה הלאומית.
הנצרות נטענו כבר על ידי ראשונים במסגרת הפולמוס היהודי-נוצרי. ר"י עמדן מפנה לדבריו של רבי שמעון בן צמח דוראן (1361–1444, בעל שו"ת התשב"ץ, מגדולי רבני אלג'יריה), שהעלה בספרו 'מגן אבות' טיעונים דומים מאוד כדי להדגיש את טעותם של הנוצרים בזמננו אף לפי שיטת מייסדי דתם.[vii]
לעומת מגמתם של דברי הרשב"ץ, ר"י עמדן בא להדגיש באמצעות טענה היסטורית זו שישו "עשה טובה כפולה בעולם". ראשית, משום שהוא חיזק את האמונה בתורת ישראל אצל בני ישראל, ושנית, משום שדאג להפצתן של שבע מצוות בני נוח בגויים. אומנם, כאמור, לחיבור הזה יש הקשר פולמוסי ברור במאבק כנגד הפרנקיסטים, אך הדברים משתלבים היטב במקורות האחרים המבהירים את עמדתו של ר"י עמדן, והם אף נדפסו על ידו בשתי מהדורות נוספות לאחר הפולמוס ולכן קשה לומר שהוא לא עמד מאחוריהם. הוא עצמו הכריז והדגיש בגוף החיבור על דבריו בנושא זה שאינם רק לצרכי הפולמוס: "מרגלא בפומי, לא כמחניף, כי ידוע שאין זו מידתי… תהילות לאל שעשני יהודי כשר, בראני אדם ישר… משארית ישראל לא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית".[viii]
דברי ר"י עמדן ראויים לבחינה היסטורית מדוקדקת שאין מקומה כאן. די בכך שנזכיר את העובדה הידועה שבשלבים מוקדמים הנצרות הופיעה מתוך עם ישראל וראתה את עצמה כפרשנות וכביטוי של היהדות, ובהדרגה יצאה והוציאה את עצמה מאמונת ישראל. גם בקרב חוקרים בני זמננו יש מחלוקות לגבי השלבים המדויקים של תהליך זה.
אך נדמה שחשיבות דבריו של ר"י עמדן חורגים משאלת תקפותם מבחינה היסטורית. עצם ההתייחסות למהותה של הנצרות כקידום והפצה של אמונת הייחוד ושל שבע מצוות בני נוח בעולם היא מרחיקת לכת, בגוזרה עמדה בסיסית חיובית (אף כי ביקורתית) כלפי הנצרות.
בדבריו של ר"י עמדן ניתן למצוא התייחסויות נוספות המשלימות את עמדתו ויחסו כלפי הנצרות והאסלאם. הוא מתייחס לפעולות שפעלו חכמי הנצרות והאסלאם להגנה על היהודים במהלך ההיסטוריה, וכן לכך שבעולם הנוצרי נדפסו ספרי הקודש של ישראל ובזכותם הם נשתמרו. לדבריו, גם על כך עם ישראל חייב לנוצרים הכרת הטוב.[ix] בכמה מקומות הוא דן במעמד של נוצרים בני זמנו, ובפרט בעניין השילוש שבנצרות, ומעלה צדדים שונים מדוע הם אינם בגדר עובדי עבודה זרה;[x] אלא שבכך אין הוא יוצא דופן, שהרי עמדה זו רווחה בין הפוסקים בארצות אירופה בהקשרים שונים.
את הייחוד בכתיבתו של ר"י עמדן בנושא אפשר לאפיין בכמה היבטים: (1) ההכרעה שלו לדון לכף זכות את הנצרות והאסלאם כדתות של אמונת הייחוד ושל תיקון מוסרי, שאומנם יש בהן פגמים וקלקולים היסטוריים אך מהותן היסודית היא חיובית. (2) ההסבר המקיף של הלגיטימציה והחשיבות של הנצרות מנקודת המבט התורנית, כדת שלא ביטלה את תורת ישראל אלא ככזו המכוונת לאומות העולם ובאה להפיץ ביניהן את שבע מצוות בני נוח. (3) הכניסה הטקסטואלית המעמיקה שלו לתוך כתבי הקודש של הנצרות, והמאמץ לשפוט אותה תוך שימוש ועיון במקורותיה שלה. נקודות המבט הללו תורמות תרומה חשובה גם למאמץ ולחזון בן-זמננו על אפשרויות של שיחה ושל קרבה בין ישראל לעמי הנצרות והאסלאם.
דברים אלו מקבלים משנה תוקף וחשיבות לאור התהליכים הדרמטיים שהתרחשו בעשורים האחרונים ביחסה של הכנסייה הקתולית לעם היהודי.[xi] כבר בשנת 1965 נתקבלה בוועידת ותיקן 2 "הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא נוצריות" במסגרת המסמך המכונה "נוסטרה אטטה" (=בזמננו אנו). מסמך זה כלל ביטול של היחס אל היהודים כדחויים ומקוללים, וביטול של האשמת כל היהודים בהריגתו של ישו. אומנם, פרטי מסמך מורכב זה היו נתונים לוויכוחים ולפרשנויות שונות. אולם במהלך העשורים האחרונים התחדדה והלכה העמדה החדשה של הוותיקן המתייחסת מעתה אל היהודים כ"אח הבכור האהוב של הכנסייה, שעימו נכרתה הברית הראשונה, שלא הופרה ולא תופר", ואיננה רואה עוד בנצרות החלפה גמורה וביטול של הבחירה האלוהית בעם ישראל. המסמך שיצא מאת הוותיקן בשנת 2015 הנושא את השם "כי לא ינחם האלוהים על מתנותיו ולא על קריאתו", הוא דוגמה למגמה נחרצת זו. מפליא לראות כמה היא תואמת את קריאתו ופירושו של רבי יעקב עמדן במאה ה-18.
ד"ר אסף מלאך, ראש המכללה למדינאות ומרצה במרכז האקדמי שלם, הוא חבר בית המדרש לישראל והאנושות של מוסדות אור תורה סטון
[i] בתעתיק לעברית מודרנית נכון יותר לכנותו יעקב אמדן או אמדין, על שם עירו Emden. אך ברוב הספרות התורנית הוא מכונה עמדן או עמדין, על בסיס הכתיב היידי המשתמש באות ע' לציון תנועת e.
[ii] להרחבה ראו דוד סורוצקין, אורתודוקסיה ומשטר המודרניות, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, תשע"ב, פרק 8: "ר' יעקב עמדן ויסודותיה של היהדות החרדית", עמ' 279–348; עזריאל שוחט, "התערותם של יהודי גרמניה בסביבתם עם פרוס ההשכלה", ציון כא, ג-ד, תשט"ז, עמ' 207–235.
[iii] לחם שמים (עץ אבות), סיגט, תרע"ב, על משנה אבות ד, יא (נגיש במאגר אוצר החכמה).
[iv] חלי כתם, ל, א. זוהי דרשת ר"י עמדין שנדפסה בתוך ספרו דרוש תפלת ישרים, פאדגורזע אצל קראקא, תרע"א (נגיש במאגר אוצר החכמה).
[v] "רסן מתעה לר' יעקב עמדן – מהדורה קמא ובתרא: עם מבוא, השוואה טקסטואלית והערות", בתוך: בנימין איש־שלום (עורך), בדרכי שלום, ירושלים: בית מורשה, תשס"ז, עמ' 295–321, בעמ' 298.
[vi] רסן מתעה (מהדורת גוטליב הנ"ל), עמ' 304.
[vii] חלק ב' פרק ד', מהדורת מכון הכתב, ירושלים, תשס"ז, עמ' 196–198.
[x] ראו למשל שו"ת שאלת יעבץ, א, מא.
[xi] ראו דינה פורת, כרמה בן-יוחנן ורות בראודה (עורכות), בעת הזאת: מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, אוניברסיטת תל-אביב, 2015.
