התורה שבעל פה – אחריות רבנית לבעיות חברתיות
מאת ד”ר קרן קירשנבום, מלמדת במדרשת או"ת לינדנבאום
לפני הרגלים, כשעלו חלקים נרחבים מהעם לבית המקדש, היה נהוג להקדים את ההגעה לירושלים ובאותה ההזדמנות להביא קרבנות חובה שהצטברו לעולה מאז הפעם האחרונה שהאדם הגיע לירושלים.
המשנה במסכת כריתות מביאה מעשה מזמנו של הנשיא האחרון בבית שני, רבן שמעון בן גמליאל (הבן של רבן גמליאל הזקן והאבא של רבן גמליאל דיבנה). במשנה זו רואים אנו כיצד רשב”ג לקח אחריות והעז ומצא פתרון לבעיה בוערת שנוצרה בזמנו בבית המקדש ככל הנראה ערב הרגל.
במשנת כריתות א:ז נאמר:
“האשה שיש עליה ספק חמש זיבות וספק חמש לידות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. חמש לידות ודאות (או) חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה. מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב, אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה, לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין, נכנס לבית דין ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, ועמדו קינים בו ביום ברבעתים”.
מדאורייתא, אישה זבה (שראתה דם במשך שלושה ימים רצופים בימי זיבתה), חייבת לאחר ספירת שבעה נקיים וטבילה להביא קן- קרבן שני תורים או שני בני יונה, לכפרתה. כמו כן יולדת חייבת להביא לאחר טהרתה קרבן כבש (עולה) וגוזל (חטאת). אם היא ענייה,צריכה להביא קן של שני תורים או שני בני יונה. כל עוד שהיא עדיין לא הביאה את קרבנה היא נחשבת מחוסרת כפרה ואסורה לאכול בקדשים כלומר בבשר קרבנות.
המשנה מלמדת את ההלכה שאם אישה לא הזדמנה לבית המקדש במשך זמן והצטבר לה חוב של כמה קרבנות חובה, למשל ילדה חמש פעמים מאז הפעם האחרונה שעלתה לרגל, האם היא חייבת להביא חמשה קרבנות לפני שהיא יכולה לאכול בקדשים. בקרבנות חובה הדין הוא שהיא יכולה לאכול בקדשים לאחר הבאת קרבן אחד על לידה אחת, בדומה לאישה הטובלת ונטהרת מכמה טומאות בטבילה אחת, אך עדיין נשאר לה חוב של שאר קרבנות חובה.
המקרה המובא כאן במשנה, הוא שעקב ביקוש עצום לקינים, מחירם זינק לשחקים, כתוצאה מהיצע וביקוש. אני מתארת לעצמי שהמצב המתואר אירע בערב פסח, ואנשים רבים עולים לרגל ורוצים לאכול בקרבן פסח. בין העולים, נשים רבות שהשנה הן טהורות והזדמן להן לעלות. נניח שבשנים הקודמות האישה לא עלתה כי היא בדיוק ילדה או הייתה זבה וכך הצטבר לה חוב של מספר קינים להביא על מנת לצאת ידי חובתה, לפני שתוכל לאכול בקרבן פסח. האישה טרחה ועלתה והגיעה לבית המקדש יום יומיים לפני הרגל על מנת לפרוע את חובה ולהביא את קרבנותיה, כדי שהיא לא תהייה מחוסרת כפרה ותוכל סוף סוף לאכול בקרבן פסח. אך היא מגלה שיש עוד נשים רבות במצבה שמעוניינות להביא קינים ולכן מחיר הקינים הרקיע שחקים. במקום לעלות דינר כסף עולה הקן דינר זהב, כלומר פי עשרים וחמשה שהרי דינר זהב שווה עשרים וחמישה דינרי כסף!!
רבן שמעון בן גמליאל לא מוכן להשלים עם מצב זה ונשבע בשם “המעון הזה”- בשם בית המקדש, שלא ילון הלילה- לא ישן עד שיתקן את המצב שנוצר, ויוריד את מחיר הקינים לדינר כסף כלומר באחד חלקי עשרים וחמש!
על מנת לעשות זאת לימד הלכה חדשה והיא, שמספיק שאישה החייבת חמשה קרבנות חובה לחמש לידות, תביא קרבן אחד ואין השאר עליה חובה!! השיטה עבדה ומחיר הקינים ירד פלאים ו”עמדו קינים בו ביום ברבעתיים”, כלומר, כל קן של שני ציפורים נמכר ברבע דינר כסף או שני קינים בחצי דינר כסף! (במקום דינר זהב אחד השווה 25 דינרי כסף לקן). הצלחה מדהימה.
למה היה כל כך חשוב לרשב”ג להוריד את מחיר הקן, ממה הוא חשש? מה יעשו כל הנשים שהתאמצו וסוף סוף עלו לרגל על מנת לאכול בקרבן פסח ולא יכלו מסיבה כלכלית להביא את חובתם?
החשש הוא כי כיון שאין ביכולתן להביא את קינם כפי שרצו, הן תאכלנה מחוסרות כפרה, וכדברי רש”י: “אע”פ שהיקל על דברי תורה, עת לעשות לה’ הוא, שאלמלי לא ימצאו, יחדלו מלהביא אפילו אחד, ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף.”
ניתן לראות קווים מקבילים לבעיה זו ולנושאים חשובים העומדים לפנינו היום במאה ה- 21. על החשיבות הרבה בלקיחת אחריות רבנית לבעיות חברתיות, כפי שרבן שמעון בן גמליאל נשבע ש”לא אלין הלילה” עד שיוריד את מחיר הקינים על מנת לפתור את הבעיה שנוצרה בבית המקדש בזמנו.
בחג השבועות קיבלנו בסיני תורת חיים, שתי תורות, התורה שבכתב והתורה שבעל פה. התורה שבעל פה מאפשרת ומהווה בסיס למציאת פתרונות למצבים משתנים ומתחדשים במהלך הדורות.
כך לדוגמא, אם פוסקי ההלכה בזמננו לא יתמודדו עם בעיות שנוצרות בקהילה, כגון בעניין נשים מסורבות גט, ייתכן ונשים שאינן יראות שמים יבואו ללמוד לעצמן היתר, שהרי רצונן היה להתגרש כדת וכדין אך הדבר נמנע מהן, ובמקרה שלהן מדובר באיסורים חמורים של אשת איש. חיוני ביותר למצוא פתרון לבעיה כאובה זו, במסגרת ההלכה, ולפתור את מצוקתן הקשה.
