"הפרשה והמיתוס" פרשת וארא- שני ההיבטים של המכה הראשונה

בפרשה והמיתוס לשביעי של פסח עסקתי בניתוח עשרת המכות, הגירסאות השונות למכות שמופיעות בתנ"ך ומה שעומד מאחוריהן.

השבוע אני רוצה להקדיש את הטור למכה אחת ספציפית, מכה שהמקרא מספר לנו שחרטומי מצרים הצליחו גם הם לעשות, מכת הדם. מכת דם הנה המכה הראשונה, מכה שפוגעת במקור המים המרכזי ומקור השפע המצרי- היאור שכפי שראינו בטורים הקודמים, הוא עצמו חלק מאלילי מצרים.

יד וַיֹּאמֶר יְקוָק אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם. טו לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר; וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, תִּקַּח בְּיָדֶךָ. טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, יְקוָק אֱלֹקי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר; וְהִנֵּה לֹא-שָׁמַעְתָּ, עַד-כֹּה. יז כֹּה, אָמַר יְקוָק, בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְקוָק: הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי, עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר–וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. יח וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר תָּמוּת, וּבָאַשׁ הַיְאֹר; וְנִלְאוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר. {ס} יט וַיֹּאמֶר יְקוָק אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם–וְיִהְיוּ-דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. כ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקוָק, וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, לְעֵינֵי פַרְעֹה, וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו; וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם. כא וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה, וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר, וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר; וַיְהִי הַדָּם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. כב וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלָטֵיהֶם; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. כג וַיִּפֶן פַּרְעֹה, וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ, גַּם-לָזֹאת. כד וַיַּחְפְּרוּ כָל-מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר, מַיִם לִשְׁתּוֹת: כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת, מִמֵּימֵי הַיְאֹר. כה וַיִּמָּלֵא, שִׁבְעַת יָמִים, אַחֲרֵי הַכּוֹת-יְקוָק, אֶת-הַיְאֹר. {פ}

זהו לא המופת הראשון שעושים חרטמי מצרים, שאהרון מטיל את מטהו ומטהו הופך לתנין, עושים כך גם חרטומי מצרים. ישנם זאולוגים שמסבירים את הפיכת המטה לזוחל, בכך שלזוחלים יש נקודות לחיצה בעורף, שכאשר לוחצים אותה, הזוחל מתקשה כמטה- דברים מאין אלו נעשים עד היום בהודו ואף במצרים. וכך עשו אהרון והחרטומים לתנין/ נחש שבידיהם.

על פי התורה, חרטומי מצרים מצליחים גם להפוך את המים לדם.

על פי מיתוס שומרי שפיענח שמואל נח קרמר, גנן בשם שֻכַּלְליטֻדַ בעל את האלה אִינַנַ שנרדמה בגנו. האלה הנזעמת הענישה את שומר בשלוש מכות שהראשונה בהם היא מילוי בארות הארץ בדם.

"אִינַנַ, בגלל ערוותה, מה עוללה!

כל בארות הארץ דם מילאה,

כל הבוסתנים והגנים בארץ רוו דם.

ויהי בבוא העבדים לקושש עצים, לא שתו אלא דם,

ויהי בבוא השפחות למלא מים, לא מילאו אלא דם."

נקודה מעניינת היא שבשומרית משמעות המילה דם היא נקבה- ועל בסיס זה ברורה הנקמה הגדולה על האונס שעוברת האלה- דם בכל מקום.

הדם ממסגר את כלל מכות מצרים, החל מן המכה הראשונה שהנה מכת דם וכלה בשימוש בדם השעיר סביב פתח הבית במכת הבכורות.

כמובן, הפיכת מקור החיות המרכזי של מצרים לדם, הפגיעה במקורות המים, הנה עילה למלחמה גם בימינו. הרעלת המים הנה אקט מלחמה מובהק ומסוכן מאין כמוהו.

אך כאשר מעיינים יותר בפסוקים המדברים על מכת דם, ניתן לשים לב לסוג של כפילות, שמגדירה את המכה מחדש.

ישנם כמה שאלות שעולות כאשר קוראים את תיאור מכת הדם קריאה איטית.

הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי, עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר–וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. יח וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר תָּמוּת, וּבָאַשׁ הַיְאֹר; וְנִלְאוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר. {ס} יט וַיֹּאמֶר יְקוָק אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם–וְיִהְיוּ-דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. כ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקוָק, וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר

בראש ובראשונה, מי אמור להכות את היאור? האם משה או שמא דווקא אהרן?

האם ההכאה נעשתה במטהו של משה או במטה אהרן?

האם הפעולה הנדרשת היתה הכאה או נטיית יד?

האם המטרה היתה היאור בלבד או שמא כל מימי מצרים באשר הם, כולל בעצים ובאבנים?

שמנסים להבין מהמקרא איך בדיוק התנהלה המכה, מתגלה שהדברים אינם פשוטים כלל.

בתורה מתואר המהלך הבא: א. משה מכה על מי היאור ב. המים הופכים לדם ג. הדגה שבמים מתה ד. היאור נבאשׁ ה. המצרים אינם יכולים לשתות את מי היאור.

ניתן לראות שהמכה כוללת שני חלקים, הפיכת המים לדם, הדם חונק את הדגה והיא מתה, והיאור מעלה ריח רע בגלל הדגה המתה.

השאלה המתבקשת היא מדוע נאמר שאי אפשר לשתות את מי היאור רק בשלב האחרון, לכאורה חוסר היכולת לשתות את מי היאור היה אמור להגיע מיד אחרי שהמים הופכים לדם?

נקודה נוספת שמעלה תמיהה, היא ההדגשה על הדגה שמתה והבאישה את מי היאור. אכן, ריח רע הוא מטרד לא נעים, אך הוא מחוויר לעומת הקושי האמיתי שעמד בפני המצרים – לא היו להם מי שתייה! מדוע, אפוא, להדגיש את הבאשת היאור?

דברים אלו דוחפים לומר שלמכה אכן יש שני שלבים, הראשון הוא כאשר משה מכה על היאור ובכך מרוקן מהיאור את החיוניות שבו. כל הדגה שנמצאת ביאור מתה, היאור שהוא עורק החיים המרכזי של האימפריה המדברית, הופך להיות מוקד של מוות. מתה דגת הנהר.

רק לאחר מכן, אהרון מטה את מטהו על היאור, והיאור הופך לדם.

מכך יוצא שההכאה הראשונה היא בדגת מצרים שמצויה בתוך היאור.

פולחן הדגים היה נפוץ למדי בקרב עמי המזרח הקדום . במצרים נמצאו כמה וכמה דגים חנוטים , וידועים מיני דגים שהמצרים חשבום לקדושים והעריצום , והם היו אסורים באכילה. חשוב לומר, שעקר אלו שנזהרו באכילת הדגים, היו כהני מצרים ולא כלל העם.

בבבל היה האל אא מתואר לפעמים בצורת דג או דג למחצה וכן עשו את פסל האלה עתרגתיס — עתרעתה — בצורת אשה שלה זנב דג .התורה עצמה אסרה עשיית פסלים בדמות בעלי חיים , בתוכם גם תבנית כל דגה אשר במים מתחת.

אצל המון העם היתה נהוגה אכילת הדגים- כפי שאמרו בני ישראל "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". המון העם לא הכיר את הקדושה שבדגים, הקדושה שבדגים הוכרה בעקר על ידי הכהנים המצריים.

כבר עסקנו בכך שהמצרים הרבו בפולחן חיות מקודשות.

בניגוד לחיות אחרות שהנם נגישות, הדגה היא רחוקה, לאדם אין מגע איתה. בימי הבריאה, אנו רואים שהדגים מקבלים ברכה של פריה ורביה מעת הקדוש ברול הוא, והם חיים במנותק מן האדם. הארץ היא מקומו של האדם, הים הוא מקום הדגים.

בתורת הסוד- ידוע החכם רבי המננוא סבא- נונא זה דג חם. כך גם מחליפו של משה שבא מן המים, הוא יהושע בן נון- נון הנו דג קר. אנו מכירים את הלוויתן מפסוקים רבים, לוויתן שמתואר כחיה בה משחק הקדוש ברוך הוא. אנו גם יודעים שבמיתוס, מצטרף הלוויתן לאלה תהימת במלחמתה הגדולה כנגד המציאות. הים, התהום מאיימים להציף את העולם של בני האדם, ואם אכן יציפו, ישלטו הדגים במציאות כולה.

כהני מצרים, חשו זיקה לדגה. בניגוד להמון העם שרק ראה ביאור אלוהות, הם גם ראו אלוהות בשוכני היאור עצמו. אלו החיים במקום שהאדם לא יכול לחיות בו. ואמונים על שיטתם, כל כוח שהוא גדול מן האדם, מקבל אצלם מעמד של אל.

אך המון העם לא התייחס לדגים כך, הדגים הם מבחינתו הם רק שוכני היאור. הפיכת היאור עצמו לדם הוא אות הרבה יותר משמעותי ממות הדגה. זהו לא רק הנקמה ועשית השפטים באלי מצרים, אלא סמל עמוק יותר לכל המעורבים בענין- לאומה המצרית עצמה שהיתה שותפה בפשע של השיעבוד ויותר חמור, בפשע האדיר של הריגת זכרי עם ישראל על ידי השלכתם ליאור- ובכך להשחתת היאור.

פרעה והמצרים חשבו שיצליחו להשתלט על ישראל בזריקת כל הבן הילוד ליאור, לאל שלהם, ובשמירת הבנות לעצמם. היאור לוקח את זכרי ישראל ועל כל ילד שטובע, מתגברת ההבנה המצרית שהאלים שלנו לצדנו, שהיאור שותף לנו.

והנה, אותו היאור אליו הושלכו זכרי ישראל, אותו היאור שמצרים ראו בו כמאשר לדרכם, הופך לדם, אותו דם שבמיתוס השומרי מסמל את הנקביות. היאור כבר לא נותן שפע, לא נותן חיים, הוא הופך לדם, לנקמת הנקביות שנועדה לתת חיים, כנגד הריגת הזכרים אשר מושלכים לתוך היאור. מתגלה שהמצריים כמו עמים רבים, השחיתו את הטבע במעשיהם, הטבע אינו אליל, אך בניגוד לאדמה שפצתה את פיה בשתיקה לקבל את דם האדם, היאור מקיא את הדם מתוכו.

משה, פונה לכהני מצרים והורג ומתחיל במסע של השפלת אלי מצרים. אך אהרון שנותר כל השנים במצרים וחווה את השעבוד ואת הריגת בני ישראל, מוציא את הדם מן היאור. הוא הופך את היאור להיות נבאש, הוא מראה למצרים שהם הפכו כבר מזמן את היאור לנבאש, הם פשוט בחרו לא לראות זאת בעיניים. הוא מראה למצרים מה היאור שהנו מוקד החיים שלהם הפך להיות בגלל מעשיהם, מוקד של דם. הוא מראה להם שהיאור לא שותף ולא מאשר את מעשיהם, אלא שהוא סך הכל כלי בידיהם.

החרטומים מבינים במוות, הם יודעים להפוך את הייאור לדם. הם יודעים את השחתת היאור שנעשתה על ידם והם היו אף חלק ממנה, הם לא מופתעים. בעומק לבו, אף פרעה יודע זאת.

אך כפי שאנו יודעים זה רק קדימון למה שעוד יבוא על המצריים.

על כהני מצרים.

על פרעה עצמו.