ובחרת בחיים: יום כיפור התשפ"ג

הרב בנג'י מאירס סמנכ"ל הוא מנהל השמת שליחים במכון שטראוס-עמיאל 

בתפילות העמידה החל מערבית בלילה הראשון של ראש השנה ועד תפילת נעילה אנו מוסיפים משפטים בשלש הברכות הראשונות והאחרונות כדי ליצור את האווירה הראויה של הימים הנוראים.

בעיון יותר לעומק אנו מגלים דבר מעניין – לא מדובר על מוטיבים של תשובה, תפילה וצדקה, ואפילו לא על המלכת הקב"ה כמלך, דבר שמהווה רעיון מרכזי בתפילות ראש השנה. עניין המלכת המלך מופיע כשינוי של "הא-ל הקדוש" ל"המלך הקדוש", וכן של "מלך אוהב צדקה ומשפט" ל"המלך המשפט".

מילת המפתח של ההוספות בתפילת העמידה היא "חיים".

בברכת האבות: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים לְמַעַנְךָ אֱ-לֹהִים חַיִּים."

בברכת גבורות : "מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים."

בברכת הודאה: "וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים כָּל בְּנֵי בְרִיתֶךָ."

בברת שים שלום: "בְּסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם."

מטרת תפילת העמידה, אם כן, היא לזכות לעוד שנה, עוד הזדמנויות לתקן עולם במלכות ש-די, ובעיקר לעוד חיים. אלא שמעניין שהרעיון של תוספת חיים וכתיבה בספר החיים לא מופיע בחלק האמצעי של העמידה, בקשה, אלא דווקא בחלקי העמידה של שבח והודאה[1]. נדמה שאנחנו מאוד רוצים חיים, אבל לא מוכנים לבקש זאת בעומדנו לפניו בתפילה.

חשוב לציין שהבקשה מופיעה בחלקים נוספים של התפילה, כמו ברכת החודש, "יהי רצון…ותתן לנו חיים ארוכים," וכן במהלך עשרת ימי תשובה באבינו מלכנו, "…כתבנו בספר חיים טובים", אבל בעמידה, בזמן שמיוחד לנו לעמוד לפני הבורא ולפרוש בפניו את כל מאוויינו, בתוך המסגרת של שבח, בקשה והודאה, דווקא הבקשה פשוטה של חיים לא נמצאת.

מדוע? הקב"ה כל כך חפץ בחיינו עד כדי שהוא מצווה אותנו לבחור בכך – "ובחרת בחיים!" (דברים ל, יט). אם כך, למה שלא נבקש זאת?

אחד הפיוטים המרכזיים בראש השנה ויום הכיפורים הינו "ונתנה תוקף". הפיוט, שמיוחס לרבי אמנון ממגנצא נאמר בקהילות אשכנז באמצע חזרת הש"ץ של תפילת מוסף, ובחלק מקהילות עדות המזרח לפני מוסף ביום כיפור. הפיוט מתאר את יום הדין בבית דין של מעלה בפני דיין האמת – הספרים נפתחים, מלאכים נחפזים, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. אנו פונים לקב"ה ומבקשים שיכתוב את גזר דינם של כל הבריות. ומה הוא אותו גזר דין? הפייטן פורש בפנינו את האפשרויות:

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ.

מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה.

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף, מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר, מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר, מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם.

אנו עדים אף כאן לתופעה מעניינת. בחלק הראשון והאחרון, אנו מוצאים ניגודיות של חיים ומוות, של נפילה ותקומה, שלוה עושר ועוני. אולם בחלק האמצעי אין ניגודיות. יתרה מכך, יש כאן רק רשימה שחורה של דרכים בהן ניתן למות. אין כאן בכלל אפשרות של כיצד לחיות!

כאן הנקודה החשובה. אנחנו באמת לא מבקשים חיים. אנו פותחים את היום שלנו בהודאה על החיים, "שהחזרת בי נשמתי בחמלה," ומסיימים מתוך בטחון שלמחרת נזכה שוב להתעורר לחיים, "בידך אפקיד רוחי." אלא מה שקורה בין הקימה ובין השכיבה, תלוי בנו. אין לנו בהכרח שליטה על הדרך שבה ניפרד מהעולם – במלחמה כפי שיש בזמן כתיבת שורות אלו באוקראינה? בפיגוע טרור בארץ? במגפה עולמית כפי שהוכיחה הקורונה? הדברים לא תלויים בנו, אלא ברצונו של הקב"ה ובמה שנכתב ונחתם בספר ביום הכיפורים הקודם. אבל איך לחיות? זה כבר בשליטתנו. הציווי של "ובחרת בחיים" לא מסתיים במילים האלה, אלא הוא ממשיך:

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.

מטרת החיים היא ללכת בדרכי ה' ולשמור מצוותיו וחוקותיו, וזאת המשמעות של בחירה בחיים. הרב ד"ר מאיר סולובייצ'יק כותב[2] לגבי סבו, הרב אהרון סולובייצ'יק, שהוא היה מתאמץ ומתמודד עם כאבים פיזיים גדולים – בעקבות שבץ מוחי וגילו המופלג – כדי לטוס כל שבוע משיקגו לניו יורק ולהעביר שיעור בישיבה יוניברסיטי.

"אם היהדות היא כל כך חשובה לנו, אם הקרבת הקרבן האולטימטיבי – מסירת הנפש – בכלל באה בחשבון, מדוע אנחנו נרתעים מלהקריב קורבנות קטנים ביום-יום בחיינו, חיי תורה ומצוות? …אותו רב ישיש שהיה מוכן להתאמץ ולהיאבק כל יום עבור התורה, ולמסור את נפשו עליה, ודאי שהיה מוכן לחיות עבורה, וללמד תורה עד יום מותו."

החיים הם מתנה ולא מבקשים מתנות, אלא מקבלים אותם, מעריכים את הנותן ומודים לו. לכן בתפילת העמידה, בזמן הבקשות, אנו לא מבקשים חיים, אלא מבקשים את היכולות והכוחות כדי למלא את ייעודנו בעולם הזה כמו חכמה, בריאות, ביסוס כלכלי וכן שנזכה להחזיר עטרה ליושנה ע"י שיבת ציון, החזרת כס השיפוט וייסודה מחדש של מלכות בית דוד.

ב"ונתנה תוקף" הפייטן לא כתב כיצד לחיות, כי הדבר תלוי גם, ואולי בעיקר, בנו. כל אדם יכול לבחור בחיים, להקריב קרבנות גדולים וקטנים כדי להתקרב לבורא, וכדי לממש את תפקידו בעולם. כל אחד ואחת יכול למצוא את הדרך המתאימה לו לחיות חיי תורה ומצוות, לקחת בחשבון את הסביבה, את התרבות, את האופי האישי וכמובן תכונות וכישורים כדי לקרב ולהתקרב למי שאמר וברא את החיים.

[1] יש לציין שכבר בתוספות (ברכות לד ע"א, ד"ה אל ישאל) שאלו לגבי ניסוח ההוספות בתפילה שנשמעות כמו בקשה, ומדוע אם כך המיקום הוא בקטעי השבע וההודאה, בהם יש איסור לאדם לבקש צרכיו. בתוספות עונים שבקשות של יחיד אינן נאמרות בתחילת וסוף העמידה, "אבל צרכי צבור שואלין, ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם."

[2] Soloveichik, Rabbi Dr. Meir, ‘The Avodah at O’Hare’, From Within the Tent: The Festival Prayers, p. 133. Yeshiva University Press, New York.