חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת ויחי: בין חניטה למוות

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרס

בפרשתנו אנו נתקלים לראשונה ברופאים. הרופאים מצווים על ידי יוסף לחנוט את גופתו של אביו.
“וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל: וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם”.
הומרוס כותב באודיאסה על אנשי מצרים שהם היו מפורסמים ברופאים שלהם:
“ארץ מצרים מגדלת סמי רפואה רבים . מהם רבים מביאים מרפא בהיותם כתושים , ומהם רבים מזיקים , שם כל אדם רופא יתרון לו על אנשים אחרים “
בקרב עמי האיזור המצרים היו בעקר אלו שחנטו את מתיהם הירטודס מספר לנו על תהליך החניטה:
“תחילה מוציאים בברזל עקום דרך הנחיריים את המוח ושופכים לתוך הראש סממנים שונים . אחר כך מוציאים את המעיים , ממלאים את הבטן בבשמים שחוקים … שורים את הגווייה בנתר שבעים יום … וכורכים אותה בסדיני בוץ ולאחר מכן שמים אותה בארון”
מדוע חנטו המצרים את מתיהם?
המצרים האמינו שיש 6 יסודות חשובים שמרכיבים את האדם: הגוף הפיזי, הצל, השם, הרוח, האישיות והאל-מות (העך). המצרים הם האמינו שאם ישומרו הגופות שלהם לאחר מותם, ייהנו המתים מחיי נצח, חיים שלאחר המוות. דבר זה הוביל אותם לחנוט את הגופות, בכדי לשמר אותן במצב הטוב ביותר והקרוב ביותר למצבן בחיים. כך הגיעו המצרים לרמה גבוהה מאד של חניטה.
כפי שכתבנו, האמונה המצרית הייתה שנשמת האדם תמשיך להתקיים כל עוד גופו יהיה קיים. ולפיכך הם עשו הכל כדי לשמר את הגוף, אך לא רק אותו, יחד עם הגופה נקברו גם כלי חרס, מלאים במזון ובמשקה. שכן המצרים האמינו, שלאחר מותו, תזדקק נשמת האדם לצידה ומזון במסע הארוך שאליו היא יוצאת.
על פי התפיסה המצרית, לכל אדם יש קאה . הקאה היא הנשמה שיוצאת מהגוף לטייל באדמה. היא לא תחזור אלא לגוף שלה. לכן יש לחנוט את הגוף לאחר המוות כדי לשמר לקאה את ביתה.
שימור גופם של מלכי הפרעונים לקראת העולם הבא היה המושקע והמקצועי ביותר. טובי החונטים של מצרים העתיקה עבדו במשימות שימור גופות בית המלוכה הפרעוני. זו גם הסיבה שהחניטות המפורסמות ביותר הן אלו שהתגלו בקברים של פרעוני מצרים. קברים אלו נמצאו בפירמידות שבמצרים והמפורסם שביניהם הוא תות ענח’ אמון, שזכה לחניטה המפותחת ביותר.
לא רק יעקב נחנט, אלא גם יוסף:
“וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם”
בתהליך החניטה, חלק מהאיברים הפנימיים הוצאו מהגוף, והגוף הושקע בתמיסת נתר (תערובת של מלחים שונים), חומר השימור של אז, לאחר תקופת מה, שהתורה מציינת שאורכה ארבעים יום, הושלם תהליך השימור, לגופה נוספו עשבים ריחניים, שמנים אתריים ובשמים, העיניים הוחלפו בעיני אמאייל והגופה כולה נעטפה בתכריכי פשתן ארוכים. ארונות הקבורה המצריים היו יצירות אומנות בפני עצמן. המכלים נקברו במספר ארונות, כולם בנויים לפי מידה, מקושטים מבפנים ומבחוץ, עשויים מעץ ומזהב, כאשר כמו במטריושקות הארונות היו אחד בתוך השני, בהבדלי גודל מדויקים. הכנת הארונות ארכה זמן רב.
אנו לא מוצאים עוד חניטות במקרא. יעקב ויוסף הנם הנחנטים היחידים.
בעוד פוסקי ימינו נחלקו האם החניטה מותרת או אסורה, לא נראה שזו שיטת הקבורה המעודפת על המקרא.
בהמון מובנים נראה כאילו המקרא “אדיש” למה שמתרחש אחר המוות. התנ”ך מספר על רבים שמתו- אך אין במקרא רעיון של שימור גופות.
גם יוסף, חונט את יעקב, לא בכדי לטמנו בהיכלי הקבורה המצריים בה אכן המטרה היתה לשמר את הגופה, אלא מטרת החניטה היתה כדי לשמר את גופו של יעקב עד שיטמן במערת המכפלה. מה קורה לאחר המוות? לא ידוע.
מבחינות מסוימות, התפיסה המצרית של מה שמתרחש לאחר המוות קשור ליחס המצרים לחייהם. על פי התפיסה המצרית החיים נעימים (למי שלא היה עבד שם, אבל בעצם אולי גם לעבדים שחיו על סיר הבשר ושמשו בפועל כסוג של עובדים שכירים). בגלל שהם נעימים יש לשאוף להמשיך אותם גם לאחר המוות. המוות בעצם מהווה הפרעה לרצף הקוי שהם מכירים. המצרים מפתחים אמונה שהחיים הם פרוזדור צר דרכו עוברים לעולם האחר וממשיכים שם. מסיבה זו חשוב להגיע מצוידים לאותו עולם. זאת היא הסיבה מדוע המצרים לא הזכירו במיתולוגיות שלהם את גן העדן. אצלם אין גן עדן, יש עולם הבא. מסיבה זו אפשר וגם רצוי להקדים את המוות של כל העבדים והנלווים למלך שעובר לעולם אחר.
מסיבה זאת במצרים, התפתח מסחר שלם סביב כלכלת מוות זו. למעשה, כל משאבי הממלכה גויסו בתקופות מסוימות לבניית פירמידה וכיבוד המת.
כשפרעה מת וחנטו אותו, שחטו אלפי ראשי צאן, בקר וסוסים, עבדים ושפחות שיעבדו אותו, טונות של מזון הושמו בפירמידה. כעבור כ 300 שנים ראו שהמנהג פוגע במשאבי המדינה. אז הם שינו את השיטה בלי לשנות את הקונספציה. הם החלו לצייר תבליטים בהם למלך יש כל מה שהוא צריך.
מה אפשר ללמוד על תפיסת החיים לאחר המוות של המקרא מקבורת יעקב?
התשובה המפתיעה היא כלום. אנו לא שומעים על מסעותיו של יעקב בעולם הבא, אנו לא שומעים על החיים שלאחר המוות של יעקב. אין זה אומר מבחינת המקרא אין חיים שלאחר המוות, אנו מכירים את סיפור בעלת האוב של שמואל ושאול:
ח וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי-) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךְ. ט וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי. י וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל, בַּיקוק לֵאמֹר: חַי-יקוק, אִם-יִקְּרֵךְ עָוֺן בַּדָּבָר הַזֶּה. יא וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, אֶת-מִי, אַעֲלֶה-לָּךְ; וַיֹּאמֶר, אֶת-שְׁמוּאֵל הַעֲלִי-לִי. יב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל. יג וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ. יד וַיֹּאמֶר לָהּ, מַה-תָּאֳרוֹ, וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל; וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי-שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.
בספר שמואל מתואר איך בעלת האוב מעלה את שמואל ממקום בו הוא נמצא. אך גם נראה היחס השלילי שהנהיג שאול סביב הקשר לעולם המתים.
גם בקהלת נראה שהמקרא הכיר את הרעיון של הישארות הרוח:
“וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ” (מגילת קהלת פרק י”ב, פסוק ז’)
אך גם פסוקים אלו אינם מלמדים אותנו כלום על אותה הישארות נפש. ברור לחלוטין שהמקרא בוחר להתעלם מהעולם הבא או החיים לאחר המוות שהיו נושא עיסוק מרכזי ביותר במיתולוגיות הקדומות. כנראה שלא סתם.
לא שהדברים לא היו מוכרים, בפרשתנו התנ”ך מכיר את החניטה וכנראה גם לא מתנגד לה, הוא פשוט אדיש לה.
הרידקליות של התנ”ך מגיעה כאן לשיא דווקא כשמבינים על מה הוא לא מדבר. בעולם אלילי בו הקיום הוא האלים והאלים הם הקיום, אין באמת מעבר. אחרי המוות חייב להיות יש, חייב להיות המשך כי אין דבר שהוא מעבר לאלים, אין דבר שמעבר לקיום שלהם ואם הקיום שלהן פה, כך גם המוות הוא עוד סוג של קיום. מבחינה זו החניטה היא אכן רפואה.
אך התנ”ך מציג תפיסה דתית אחרת, תפיסה של בידול בין המציאות לבין האלוקים, העולם הוא משכן החיים, בספר דברים נאמר שיש לבחור בחיים, ואכן התנ”ך עוסק במציאות ולא במה שמעבר לה.
הרחקת האלוקות מן המציאות מאפשרת לקבל את המוות כמוות. המוות לא מהווה חידה תיאלוגית כיוון שהמוות הוא סוף המציאות הזאת- התיאולגיה המקראית מוגבלת לעולם החיים.
התנ”ך לא עוסק בשימור הגוף והכחשת המוות, אלא מקבל את המוות כסוף החיים.
בתנ”ך הרפואה עוסקת בחיים ולא בהכנה למוות, אלא בהימנעות ממנו.
מהמון בחינות, התנ”ך פחות מתעניין באיך נמות, הרבה יותר מענין אותו איך נחיה. זהו מסר אחר לחלוטין מהמסר של התרבויות מסביב.
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}