"וינאץ השקד"

הרב אהד טהרלב, ראש מדרשת או"ת לינדנבאום

ראש השנה לאילן- מזוהה אצלינו בתודעה עם הסמל של פריחת השקד, שמועד פריחתו חל בתקופת החורף, בתקופת ט"ו בשבט. מילות השיר המפורסמות שנשמעות בגנים ובטקסים מזכירות לנו ש"השקדייה פורחת…טו בשבט הגיע חג לאילנות". מדוע? מה משמעות הפריחה המוקדמת של עץ השקד? והאם ישנו קשר בין מועד פריחת השקד לתאריך של טו בשבט?

כדי לענות על שאלות אלו, ננסה להתחקות אחר הופעתו ומשמעויותיו של השקד בספרות התנ"ך ובספרות  חז"ל. את השקד אנו מוצאים בשלושה מימדים  שונים,  – האדם, המקום והזמן.

הופעת השקד במימד האדם:

בפרשת קורח בחומש במדבר,  לאחר שהאדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח וכל עדתו, משה מבקש במצות ה', מכל נשיא שבט להביא את מטהו לאהל העדות, במטרה להראות לעם מי נבחר ע"י ה'. וכך נאמר בפסוקים: (במדבר פרק יז, כג)"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים:" רש"י מסביר מדוע דוקא מטהו של אהרון היה מעץ השקד  "ולמה שקדים- הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות ,אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא". רש"י מסביר שכמו שהשקד ממהר לפרוח לפני כל הפירות, כך גם מי שמערער על מעמד הכהונה (קורח ועדתו), פורענותו מגיעה במהרה. מכאן שרש"י גורס שעץ השקד מסמל את הפריחה המהירה לפני בוא האביב ועוד לפני שאר הפירות. לעומתו החזקוני מפרש שהשקד מסמל את השקדנות: "ויצץ ציץ – סימן שיצאו ממנו כהנים ששוקדים על עבודתם כדאמרינן כהנים זריזים הם". החזקוני ביסס כנראה את פירושו לפי פשט  דברי ה' אל ירמיהו (ירמיה פרק א, י"א-"ב)" וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשׂתוֹ:" נראה שהחזקוני מבאר שלכוהנים ישנה תכונה חשובה המהותית לעבודתם היומיומית, והיא תכונת השקדנות -הם שוקדים ומתמידים בעבודתם. רש"י לעומתו המשיך בתפישתו לגבי השקד וכתב גם בפירושו על ירמיהו "היטבת לראות – שקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות אף אני ממהר לעשות דברי,"

הופעת השקד בגוף האדם. בסיומו של ספר קהלת ישנו תיאור של סוף ימיו של האדם. קהלת משתמש בדימויים יפהפיים הממחישים כיצד עיניו פוסקות מלראות, השיניים פוסקות מלטחון וכל גופו דועך ומתכלה,  ודווקא אז ישנה עצם אחת שמתחילה לפרוח "וינאץ השקד"(קהלת פרק יב ,ג-י"ז ):בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת: וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר: גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים:….וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ:

עצם השקד מכונה במדרש (מדרש רבה קהלת פרשה יב פסקה ה )"לוז  השדרה" ולפי המדרש זוהי העצם אשר ממנה הגוף יתחיל לפרוח ולחזור לתחייתו בעת תחיית המתים. וכך כותב המדרש: "וינאץ השקד'- ר' לוי אמר: זה לוז של שדרה. אדריאנוס שחיק עצמות מחיק שמיה שאל את רבי יהושע בן חנניה, אמר ליה: מהיכן אדם מניץ לעתיד לבא? אמר ליה: מלוז של שדרה. א"ל: הראני, מה עשה- הביא לוז אחד של שדרה. נתנו במים ולא נמחה, באור ולא נשרף, בריחיים ולא נטחן, נתנו על הסדן והכה עליו בפטיש- נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא הועיל כלום" . המדרש מספר שרבי יהושע בן חנניה הראה לאדריאנוס, כיצד לוז של השדרה הינה עצם כל כך חזקה שלא ניתן לכותשה עד כדי כך שהפטיש שבעזרתו  יכו את עצם הלוז- יבקע וישבר.

ה'לוז' מזוהה כ'שקד' וכך מסביר הריטב"א  (במס' שבת דף קנ"ב ע"א) "השקד זה עצם שבזנב, לוז שבשדרה כיון שבא לידי זקנה הבשר מתמעט והעצם בולט ונראה כאילו הנץ השקד" אותה עצם הלוז שצופנת בחובה את ההבטחה לתחיית המתים.

השקד כמימד של מקום

אין אנו מכירים מקום בשם 'שקד' אך אנו מכירים מקום בשם 'לוז' (בראשית פרק כח ,יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: מדוע קראו לבית אל "לוז"?

מסביר רבינו בחיי (שם) כי מהעיר הזאת התחיל העולם להשתכלל ולהתחדש: " ויתכן לומר כי בא הכתוב לרמוז לנו בשם הזה כי מזה התחיל העולם להשתכלל ולהתחדש, והנה הוא ראשית הבריאה והחידוש, וע"כ גלה לנו כי שם העיר לראשונה לוז מלשון לוז השדרה באדם, שממנו עתיד להתנער ולהתחדש ולהברא לתחיית המתים, כי כשם שפלא החידוש הזה היה משם, כך פלא של תחיית המתים יתחיל משם". מדבריו של רבינו בחיי עולה שההשוואה בין הלוז שבשדרה אצל האדם ובין המקום הגיאוגרפי שנקרא לוז, היא שבשניהם הלוז מגלם בתוכו את הפ
וטנציאל להתנער ולהתחדש ולפרוח בתחיית המתים. וכן אנו מוצאים במדרש -שהעיר לוז הינה עיר מופלאה מעולם הנצח שלא ידעו היכן פיתחה וכן לא שלט בה מלאך המוות. ואנשים שרצו למות היו צריכים לצאת מהעיר אחרת הם היו ממשיכים לחיות לנצח. וכך מובא במדרש בבראשית רבה (פרשה סט פסקה ח )"היא לוז שעלה סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוז שלא שלט בה מלאך המות מעולם. הזקנים שבה מה עושין להם כיון שהם זקנים הרבה מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים. א"ר אבא בר כהנא למה נקרא שמה לוז כל מי שנכנס בה הטריף מצות ומעשים טובים כלוז. ורבנן אמרי מה לוז אין לה פה כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר. א"ר סימון לוז היה עומד על פתחה של עיר. ר' אלעזר בשם ר' פנחס בר חמא אמר לוז היה עומד על פתחה של מערה והיה לוז חלול והיו נכנסין דרך הלוז למערה דרך המערה לעיר הה"ד (שופטים א) ויראו השומרים והנה איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר (וגו') ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו".

מכל האמור לעיל עולה שהשקד בפריחתו המוקדמת מסמל את האביב העתידי. כבר עכשיו בשיא החורף מבצבץ לו השקד, פריחה לבנה וורודה בוקעת מתוך רקע של עננים והערפל ,

הופעת השקד במימד הזמן.

השקד מסמל את ניצן העתיד המופיע בתוך ההווה  העתיד נתפס כתקופה של התחדשות ופריחה, וגאולה. תחיית המתים מסמלת תחיה של נצח שאין אחריה מיתה והעתיד המסומל בעולם שלאחר המוות הינו עתיד של זמן אינסופי ללא מוות.

ולכן דווקא כשהאדם הולך למות, קהלת מתאר כיצד בשיא חורפו האישי,  כשכל התפקוד יורד וגופו מתבלה, דווקא אז  מתחילה לפרוח עצם השקד (הלוז) שממנו הוא עתיד לפרוח בתחיית המתים וכך גם העיר לוז (שקד) המזוהה במקרא כבית אל הינה עיר שהמוות לא שולט בה. יש בה משהו מהעולם העתידי.

יתכן שלכן הכוהנים מזוהים עם עץ השקד כיון שהכוהנים הם אנשים קדושים ומרוממים, השייכים לעולם העתידי. כפי שנאמר על עם ישראל שלעתיד כולם יהיו קדושים כמו כוהנים. "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדש" ומעניין ששקד בהיפוך אותיות הינו קדש.

ויתכן שישנו קשר בין  פירושו של רש"י שפירש שהשקד ממהר לפרוח לבין פירושו של החזקוני שפירש את השקד כשקידה והתמדה. כשאדם שוקד ומתמיד סופו שפריחתו מהירה, וברכתו הגדולה שהוא מצליח להנכיח את העתיד כבר בהווה, ועל ידי כך הוא זוכה לגעת בעולם הנצח האינסופי בתוך העולם החורפי והסופי.

דומה כי זוהי אחת ממשמעויותיו של טו בשבט. הפריחה המוקדמת מבטאת שקידה והתמדה ומביאה עמה הרבה ברכה ותקווה שאפילו בתוך ההווה הקשה והאפור יכולה להיות פריחה ונגיעה בעולם של פריחה ואביב נצחי.  ובתוך עולם של מציאות סופית וברת חלוף, ישנה אפשרות למפגש עם הקדש, לחיבור אל הנצח.