חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת ויקהל-פקודי- בין פורמתאוס לבצלאל

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשות ויקהל פקודי, הפרשות שלאחר החטא, מציגות מחדש את מעשה המשכן. שבוע שעבר הסברנו שהמודל של הוראות בניה של מרכז דתי, חטא ובניית המרכז הדתי מחדש הנו מודל מקובל בכתבים רבים של העולם העתיק. כמו כן עמדנו על כך שעל פי הנרטיב של התנך, תפקידו של המשכן הנו ליצור חלל מצומצם ומוגדר לאלוקות בעולם בניגוד לעבודה הזרה בה האלוקות היא כפריזית, לא נותנת עצמאות ובעקר כזו שלא מאפשרת התנהלות סיסטמטית ביחס אליה, את כל הדברים אפשר המשכן לעם. חטא העגל ביטא את רצון העם להוציא את הקודש מתוך קודש הקודשים לימד על חוסר הבנה של עם ישראל בבשורה הדתית החדשה שצמחה מדברי משה רבינו וממעמד הר סיני. בפרשה שלנו אנו פוגשים ולא בפעם הראשונה את בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואת אליהב בן אחיסמך למטה דן. אנשים מיוחדים שקבלו מעין השראה מהקב”ה לבנות את המשכן: (ל) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְקֹוָ֖ק בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: (לא) וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה: (לב) וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: (לג) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת: (לד) וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן: (לה) מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֘ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת: (א) וְעָשָׂה֩ בְצַלְאֵ֨ל וְאָהֳלִיאָ֜ב וְכֹ֣ל׀ אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֗ב אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְקֹוָ֜ק חָכְמָ֤ה וּתְבוּנָה֙ בָּהֵ֔מָּה לָדַ֣עַת לַעֲשֹׂ֔ת אֶֽת־כָּל־מְלֶ֖אכֶת עֲבֹדַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְקֹוָֽק: (ב) וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־בְּצַלְאֵל֘ וְאֶל־אָֽהֳלִיאָב֒ וְאֶל֙ כָּל־אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְקֹוָ֛ק חָכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ: (שמות לה- לו) המינוי של בצלאל ואהליהב היה כבר בפרק לא לפני העגל: (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: (ג) וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה: (ד) לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: (ה) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה: (ו) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ: (שמות לא) הספרות המיתולגית מלאה אנשים שקבלו מענק מיוחד של כשרון מן האלים. לשם דוגמא, לפי המיתוסים השומריים, לימד האל הראשי אנליל הרגלי עבודה לאנשים. אצל עמים אחרים אנו מוצאים כי אחד האלים הוא אלוהי המלאכה: פתח אצל המצרים; הפיסטוס – אצל היוונים; וולקן – אצל הרומאים. לעומת זאת, לפי המקרא אין האל עוסק במלאכה, אלא נותן לאדם חוכמה להיות לבעל מלאכה. לנקודה זאת בעיני יש חשיבות מרובה, התנ”ך ממשיך כאן, את המגמה המובהקת של הטלת האחריות על האדם, של מתן תפקיד לאדם ביחס לאלוקים ולא כחיקוי של אלוקים. האדם אינו אלוקים, הוא משהו אחר, הוא אמנם נברא בצלמו, אך הוא אינו דומה לו וככזה תחומי האחריות שלו הם שונים מתחומי האחריות של האלוקות. דברים אלו עומדים בניגוד חריף לתפיסה המיתית. בתפיסת המיתוס, האדם והאלים מתחרים אחד בשני מכיוון שהם כה דומים. דוגמא מובהקת לכך ניתן לראות בסיפור הידוע על פורתמאוס, פורמתאוס שהיה חלק מפניתאון האלים עזר לבני האדם והעניק להם את האש ואת החכמה, בניגוד לדעתו של זאוס ראש פנתיאון האלים היווני. פורתימאוס המרדן נאבק בראש הפינתאון האלים שמייצג את דמות המלך השמרן שלא רוצה לחלוק את הכוח עם האדם ואדרבא, האדם מאיים עליו. אך לא כך התנהל הקב”ה, הקב”ה נותן לבצלאל, לאליהב ולכל חכם לב, את ההזדמנות לבנות את המשכן. הכשרון האנושי אינו תחרות לאלוקים, הכשרון מצד אחד ניתן מהאלוקים לאדם, אך מצד שני דרך היישום של הכשרון נובעת מן האדם עצמו, האדם מקבל השראת רוח, אבל הוא המיישם שלה. אך בעולם האלילי, המציאות היא שונה, לביטוי המקראי “מעשה חושב” מקביל הביטוי האכדי . sipir nikilti בתארו את בניית מקדש אסגילה אומר אסרחדון : “כלי זהב וכסף שהיו דרושים לאסנילה מעשה חושב ציוויתי שיעשו בחוכמה״. בצלאל ואהליהב מקבלים את הכלים ויודעים מעצמם מה לעשות, אך בעולם האלילי- אין לאומן השראה, אלא הוא עושה כפי שצווה. וכאן מתבטאת עוד נקודת הבדל משמעותית בין המיתוס לתנך. בנקל היה אפשר לחשוב על בצלאל כעל סוג של גיבור מיתי, נבחר האלים, שהרי השם מילא דווקא אותו ברוח חכמה, אך אז אנו מגלים שרוח חכמה זו אינה מתנה בלעדית לו, אלא גם יש אחרים, רבים- כל מי שנשאו לבו. במקום עולם שבו הגיבורים הם נציגי האלים שמקבלים הכתבה מן האלים מה לעשות ולעיתים גם לוחמים בהם, בנין המשכן מלמדנו מסר אחר לחלוטין – אחריות האדם, שותפות בין כלל מי שרוצה להיות שותף ובעקר את מקומה של החכמה האנושית שאינה גנובה מהאלוקים, אלא ניתנת לו בשמחה ורצון.


לעמוד “הפרשה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}