"הפרשה והמיתוס" פרשת ויקרא- קרבן השלמים- שלום עם מי?

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אנו פותחים השבוע את ספר ויקרא, ספר שמוכנה תורת כהנים. מענין לראות שהשם שניתן בתרגום השבעים לספר ויקרא אינו תורת כהנים אלא ספר הלווים(Leviticus). כנראה הסיבה לכך היתה דווקא הרצון לעשות הבדלה בין כהני ישראל לכהני אומות העולם, המנוח לווים, הנו מונח ייחודי של עם ישראל שיהודים (בעקר בתקופה ההלניסטית) השתמשו בו בכדי לתאר את מעמד הכהונה של העם וזאת בניגוד למונח כהן שהנו מונח המוכר במזרח הקדום וידוע על עמים רבים שהשתמשו בהטיות שונות שלו. פרשתנו הנה אחת הפרשות היחידות בה הראשונים עצמם אומרים שחלק מהעיצוב של הקורבנות בתורה עומד בניגוד לעבודה זרה. לדוגמא, הרמב"ם אומר שהסיבה מדוע לא משתמשים בדבש וחמץ ומשתמשים דווקא במלח בקורבנות הנה משום שבקורבנות עבודה זרה היה נהוג שימוש בדבש וחמץ בקורבנות שלהם: "ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלחלחים קרבניהם בדבש – כמו שהוא מפורסם בספרים אשר סיפרתי לך; וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח – מפני זה הזהיר האלוה מהקריב "כל שאור וכל דבש" וציוה בהתמדת המלח "על כל קרבנך תקריב מלח":" (מורה נבוכים ג מו). יש לכך סיבות רבות, אך כמובן עומדת פה ברקע התפיסה שהאלים אוהבים דברים מתוקים והתנך מקדם את המלח שמשמר דברים לתקופות ארוכות ואינו ענין של הנאה רגעית כמו הדבש.אך חייבים להודות, שעל אף דברים אלו, במסורת הערבית הקדומה מדובר על אכילת מלח בטקסי ברית . ברצוני דווקא להתמקד בקורבן אחר- קורבן השלמים. (א) וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:(ב) וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וּשְׁחָט֕וֹ פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:(ג) וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַיקֹוָ֑ק אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב:(ד) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה:(ה) וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵֽי־אַהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיקֹוָֽק: פ המושג "זבח שלמים " או "זבח השלמים" מורכב משני מונחים שונים, שכל אחד מהם מציין סוג של קורבן. למלה זבח יש מקבילות באוגריתית, בארמית, בפיניקית, בערבית וכנראה גם באכדית,שהרי zibu הנו קורבן מזון. השורש שלם קשה להגדרה, שכן הוא טומן בחובו קשת רחבה של משמעויות. הוא מציין בין השאר, שלום, בריאות והרמוניה. לעומת זאת, התואר שלם מבטא שלמות, והביטוי " שלם עם" פירושו מסור לגמרי, נאמן (ראו מלכים א ח , סא). המדרש הגדול אומר "שהכל שלמים בו, " כלומר : כולם מרוצים, בקבלם חלק מן הקורבן. אם נשווה את המילה שלמים לשפות העולם העתיק, המשמעות המקורית של המלה שלמים קרובה כנראה למונח האוגריתי שלמם, המופיע לעתים בטקסים פולחניים לצד קורבן ה"סרפ" (השווה לשרף בעברית) – קורבן העולה. ה"סרפ" מקביל למעשה לקורבן העולה הנזכר גם הוא תכופות לצד השלמים כסוג מסוים של זבח ( שמות כד , ה ; שמואל ב ו , יח ועוד). באחד הטקסטים האוגריתיים מתואר דבח (זבח בעברית), המזהה את קורבן ה"שלממ " כקורבן שנאכל על ידי כלל המשתתפים. אך מי הם המשתתפים שחולקים את קרבן השלמים בעולם העתיק? אנו מוצאים סיפור על אכילת השלמים בטקסט המתאר את המצור בעלילת כרת. בעלילות כרת – מלכה של חובור, מסופר איך מתים כל צאצאיו בנסיבות שונות. הוא נותר ערירי, ובשנתו הוא בוכה ואז מתגלה אליו אל, ראש הפנתיאון של האלים, שמנחם אותו ומייעץ לו להקריב קורבנות לו ולבעל (ובהם טלה, גדי, לחם, ציפור ויין). לאחר הטקס לפי ההתגלות, על כרת לאסוף צבא], לתקוף את העיר אודום ולבקש ממלך העיר פבל, לתת לו לאישה את חורי בת המלך, בעלת היופי האגדי, שיפה כאלה ענת, בתמורה להסרת המצור. המלך כרת מתעורר משנתו ועושה כפי עצתו של אל. הוא זובח לאלים אל ובעל, נושא ידיו לשמיים, מכין מזון לעירו, מגייס צבא עצום שמונה שלוש מאות אלף חיילים, מצייד אותם כראוי ויוצא בראשם. בסוף היום השלישי הם מגיעים למקדש אשרה אלת צור וצידון, ושם הוא נודר נדר שאם היא תהיה בעזרו, הוא יתרום לעבודתה, ויכפיל את משקל הנסיכה חורי בכסף, ואף ישלש אותה בזהב. בסופם של ארבעה ימים נוספים, הוא מגיע לאודום, תוקף את סביבותיה ומטיל עליה מצור, עד שלבסוף פבל מלך אודום נכנע לו- שולח לו קורבן שלמים ומוסר לו את בתו היפה לאישה, למגינת לבם של תושביו. זהו השימוש הנפוץ של קורבן השלמים במיתוסים, קורבן שנועד לרצות את התוקפן, קורבן שמוקרב בעת סכסוך. במיתוס מעניקים לאויב התוקף "שלממ , " מתנות יקרות האמורות לשכנעו להסיר את המצור . וכאן בדיוק נמצא ההבדל הגדול בין קורבן השלמים, לקורבן השלמים האגורותי, קרבן השלמים בתנ"ך הנו קורבן שמופיע בהזדמנויות שונות ועניינו הנו שיתוף הפעולה- בין מקריב הקורבן, לכהנים ולמזבח. קורבן השלמים נאכל ברובו על ידי המקריב ולכן הוא מכונה קורבן של שלום. שלום לא נעשה רק בין שני ניצים, אלא השלמים הוא הקרבן שהנו ההזדמנות של האדם הרגיל, לאכול מן הקודשים, מבחינה זו עניינו של קרבן השלמים המקראי, להשכין שלום בכלל, כמעט כל הבהמות כשרות לקרבן השלמים (למעט שלמי הנזיר), האכילה של המקריב היא גם חלק מן המצווה. קרבן השלמים הופך את האכילה לשלמה, משכין שלום בקרב האוכלים אותו, הוא גואל את האכילה מאכילת התאווה, לאכילה של קודש (וראו עוד בנושא בעולת ראי"ה על אכילת המרור). למעשה קרבן השלמים אין עניינו האלימות האנושית או בקשה מן האלים לשלום, אלא עניינו הנו הפרט, האדם. הפרט והאדם שכמעט ולא קיימים במיתוס, מקבלים במערכת הקורבנות של תורת כהנים, מקום מרכזי יותר מה שמלמד יותר מכל על ההבדל בין התנך לבין הספרות המיתית.