"הפרשה והמיתוס" פרשת וישב: שאלה של אובייקטים

פרשתנו מכניסה אותנו לחטיבת סיפורי יוסף , האב הרביעי, אביהם של שניים משבטי ישראל. באמצע של פרשתנו ישנה הפסקה בחטיבת סיפורי יוסף ואנו שומעים על ירידתו של יהודה, סיפורם של יהודה ותמר, חטא בניו של יהודה ולבסוף הולדת פרץ וזרח. גם בהמשך הדרך הסיפורים של יוסף ויהודה משורגים אחד בשני. שיא הסיפור יתרחש בפרשת ויגש בו יהודה ניגש אל יוסף ויוסף מתגלה בעקבות כך בפני אחיו.

כמובן, יש כאן את ההטרמה של העתיד, עם ישראל היום נקרא העם היהודי על שם שבט יהודה, אך בעבר היתה דומיננטיות אדירה לבני יוסף וכמובן בני יוסף, קשה לומר עליהם שהם היו יהודים- הם היו ישראלים. ממלכת הצפון הישראלית כנראה היתה גדולה הרבה יותר ממלכת הדרום של יהודה. רוב עם ישראל היה תחת שלטון בני יוסף וממלכתו. בגלות עשרת השבטים- נעלמו עשרה שבטים שהעולם הדתי שלהם היה שונה לחלוטין מן העולם הדתי של השבטים ששכנו בממלכת יהודה. קשה להמעיט בחורבן זה, שלמעשה גרם לניתוק מן חמש שישיות של עמנו.

אי אפשר גם להתעלם מכך שסמלו של יוסף הנו שור ובממלכת ישראל מוקמים שני עגלים כמרכזים דתיים בהם יש עבודת השם, כמובן, זה מעבר לעגל עצמו שהיה סמלו של יוסף- כפי שנאמר על יוסף, בכור שורו הדר לו.

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים ואין ספק שהתנ"ך הוא ספרם של מלכי יהודה ודוד, הצאצא של יהודה שאנו למדים על תחילת מוצאו הן בפרשת לוט בנותיו והן בפרשתנו בסיפורם של יהודה ותמר, הנו בחיר ובכיר התנ"ך. הספר האחרון של התנ"ך הנו דברי ימי מלכי יהודה ולא דברי מלכי יוסף.

אך למרות שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים ועל אף שאין לנו את המסורות הקדומות של עשרת השבטים (יש הטוענים שמסורות אלו התגלגלו לספרים החיצוניים שנכתבים ונערכים, בניגוד למקרא, מחוץ לבית המקדש ועל כן הם מכונים ספרים חיצוניים, אך דבר זה אינו מוכח), ספר בראשית כורך את יהודה ויוסף יחד במעין מחול שקשה מאוד להשתחרר ממנו.

חייו של זה מוגדרים על ידי חייו של זה. כאשר יוסף מורד מצרימה, יהודה יורד מאת אחיו. כאשר יוסף מסתבך עם אשת פוטיפר על רקע מיני ונזרק לכלא, יהודה לוקח אישה כנענית (בת שוע- שם שמופיע גם בדברי הימים כשמה של בת שבע אשת דוד המלך שגם היא היתה חיתית ולא יהודיה) ומתוארת הסתבכותו בפרשיית תמר, התנהגותם הלא הראויה שלו ושל בניו בכך שלא הסכימו ליבמה, הליכתו לקדשה, תוך כדי כך שהוא מאבד את מטהו וחותמו בחוסר אחריות, הביקורת שהוא מקבל ועוד. מעל שני הסיפורים מרחפת עננה של מיניות בלתי ראויה. גם יוסף וגם יהודה יודעים איך להתגבר על פן זה בחייהם- אך ברור שיש כאן קווים מקבילים רבים בין הסיפורים של שני הבנים של יעקב שמסומנים על ידי התנ"ך כבנים הבכורים.

אין ספק שבפרשתנו מערכת היחסים מגיעה לשיא שלילי. יהודה מציע לאחיו למכור את יוסף לישמעאלים:

כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו. כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה.

מכירת יוסף לישמעאלים, נתפסת כאחת הטראמות המכוננות את הזהות הישראלית. כולנו מכירים את הפיוט על עשרת הרוגי מלכות שנאמר בנוסחאות האשכנזים ביום הכיפורים בו נטען שמות עשרת הרוגי מלכות הוא כפרה על מכירת יוסף על ידי עשרת האחים.

אך בפועל, יהודה הוא זה שמשכנע את האחים לא להשאיר את יוסף בבור באמירה ברורה שיוסף הוא אחיהם. ברור שיהודה רואה פגם מוסרי חמור ביותר ברצח של יוסף. חשוב לזכור, שהאחים פעלו בתחושה שיוסף הנו איום ממשי על שלמות בית האב של יעקב ולא היססו לנקוט בפעולות קיצוניות, כפי שאנו מכירים ממקרה שכם ודינה בו הרגו שמעון ולוי את כל אנשי שכם לאחר שפגעו בכבוד בית יעקב. יהודה לא נותן שדבר מעין זה יתרחש ליוסף.

ובעוד את יוסף מעלים מן הבור והוא מובא מצרימה, יהודה מיד יורד מאחיו:

א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה.

וכמו יוסף שבגדיו נקרעים מעליו ומוטבלים בדם, גם חפציו של יהודה, סמלי הסטטוס שלו, אובדים בצורה מביכה:

יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ. טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי. יז וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. יח וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ. יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ, וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; וַתִּלְבַּשׁ, בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, לָקַחַת הָעֵרָבוֹן, מִיַּד הָאִשָּׁה; וְלֹא, מְצָאָהּ. כא וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. כב וַיָּשָׁב, אֶל-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, לֹא מְצָאתִיהָ; וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז; הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. כה הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִי הָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה.

יוסף ויהודה מאבדים את סמל הסטטוס שלהם, הכותנות והמטה והפתילים, שניהם יורדים ועולים במקביל, לאורך כל הפרשיות הבאות- הם המלאכים על הסולם שעולים ויורדים בו ורק בעת מפגשם המחודש הם מכוננים מחדש את שלמות המשפחה.

יש כאן סיפור על שני אחים דומיננטים ביותר, שני כוחות שלא המאבק בינהים יוצר את מה שעתיד להיות עם, אלא הדרך הארוכה שהם עוברים שבסופה הם למדים איך לשתף פעולה. שיתוף פעולה שמתפרק רק לאחר ששלמה ובנו רחבעם רודפים את ירבעם בימי המלוכה מאות שנים לאחר מכן.

חשוב להדגיש שהתנ"ך רואה בפירוק הממלכה, בהפרדת בני יוסף ובני יהודה את אבי כל חטאת והאשמה מוטלת על ירבעם, והפעם נקרעת כתונת ממלכת בית דוד ולא כתונת יוסף:

כא כִּי-קָרַע יִשְׂרָאֵל, מֵעַל בֵּית דָּוִד, וַיַּמְלִיכוּ, אֶת-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט; וידא (וַיַּדַּח) יָרָבְעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. כב וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה: לֹא-סָרוּ, מִמֶּנָּה. כג עַד אֲשֶׁר-הֵסִיר יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מֵעַל פָּנָיו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד כָּל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים; וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה

אך שמעיינים בפסוקים הקודמים לפירוק הממלכה, אנו מגלים שזה לא כה פשוט. בתנך מתואר איך שלמה מפקיד את ירבעם על "סבל בית יוסף" בעת בניית עיר הבירה בירושלים, דבר המזכיר את דברי פרעה למשה ואהרון ביחס לבני ישראל- "לכו לסבלותכים". וכמו משה שיוצא ורואה "בסבלותם" של אחיו- אנו נתקלים בסבל בני ישראל תחת שלמה עליו מופקד ירבעם. וכמו בני ישראל שבונים ערי מסכנות לפרעה, שבטי ישראל בונים:

"וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר, וְאֶת-בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן. יח וְאֶת-בַּעֲלָת וְאֶת-תמר (תַּדְמֹר) בַּמִּדְבָּר, בָּאָרֶץ. יט וְאֵת כָּל-עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה".

פרופ' שנאן בספרו "לא כך כתוב בתנ"ך", טוען שיש כאן הד לתפיסה הקדומה של שבטי ישראל את ירבעם. מסתבר ששבטי ישראל תופסים את ירבעם כמעין משה מודרני שמשחרר את שבטי ישראל מעול העבדות של יהודה.

אך ישנה עוד נקודה מרתקת שמתגלה לנו ביחסי שלמה צאצאו של יהודה וירבעם צאצאו של יוסף. ירבעם, בורח מפני שלמה למצרים:

מ וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה, לְהָמִית אֶת-יָרָבְעָם; וַיָּקָם יָרָבְעָם, וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל-שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וַיְהִי בְמִצְרַיִם, עַד-מוֹת שְׁלֹמֹה.

יש כאן שיחזור של ירידת יוסף למצרים בגלל יהודה, אך הפעם זרעו של יוסף בורח מפני בן יהודה שמבקש להמיתו ואנו לא פוגשים את אלמנט האחווה שמוזכר בדברי יהודה, בעוד שבפרשתנו ירידתו של יוסף מצרימה בולטת בה האחווה עליה מדבר יהודה, נמנע המוות.

ואכן ירידה זו לא מסתיימת בפיצול אלא מסתיימת באיחוד. ההתנהלות הלא פשוטה של שלמה לבני יוסף ללא הרגישות לכך שיש כאן צורך במשוואה של אחווה ולא של נתינות, עומדת גם היא ברקע קריעת הממלכה.

המתח בין יוסף לאחיו הוא מובנה, אחיו מקנאים בו וכנראה יהודה עמהם. החפץ המיוחד- כותונת הפסים, ההתנהלות הרוחנית מלאת החלומות, מעוררת קנאה:

א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו–כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ, אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.

באופן מרתק, ניתן למצוא את כתונות הפסים במקום אחר בתנ"ך, בביתו של דוד המלך צאצא יהודה וגיבור התנ"ך, באחד מן הסיפורים הקשים ביותר המתארים את ביתו- סיפור אמנון ותמר:

וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה–וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ, אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד. ב וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת, בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ–כִּי בְתוּלָה, הִיא; וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן, לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה. יא וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו, לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. יב וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי–כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. יג וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. יד וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. טו וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד–כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ; וַיֹּאמֶר-לָהּ אַמְנוֹן, קוּמִי לֵכִי. טז וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ עִמִּי, לְשַׁלְּחֵנִי; וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ לָהּ. יז וַיִּקְרָא, אֶת-נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר, שִׁלְחוּ-נָא אֶת-זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה; וּנְעֹל הַדֶּלֶת, אַחֲרֶיהָ. יח וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים; וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יט וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה. כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ, וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא, אַל-תָּשִׁיתִי אֶת-לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה; וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה, בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. כא וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד–שָׁמַע, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר לוֹ, מְאֹד. כב וְלֹא-דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם-אַמְנוֹן, לְמֵרָע וְעַד-טוֹב: כִּי-שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם, אֶת-אַמְנוֹן, עַל-דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. {פ}

בסיפור זה מוזכרת כתונת הפסים של תמר, בדיוק כמו סיפור כתונת הפסים של יוסף, נגמר בטרגדיה עצומה. בעוד כתונות הפסים של יוסף נטבלת בדם- דם הרצח שלא היה, כתונת הפסים של תמר נקרעת, על דבר האונס שהיה.

כתונת הפסים אינה סתם בגד, כך כותבת ד"ר פנינה גלפז פלנר:

"אופנהיים (Oppenheim 1949) סבור כי כתונת הפסים היתה בגד מיוחד ששימש בטקסי פולחן, בעיקר בתקופת נבוכדנצר השני (605-562 לפנה"ס) ולא היתה לבוש שכיח. עדות לדבריו הוא מביא משורת ממצאים ארכיאולוגיים, כשהחשוב מכולן הוא פסלה של האלה נאנא המעוטרת בכותונת רקומה בעיטורי זהב שנוספו לבגד כאפליקציה. חוקרים אחרים הראו כי גלימת הפסים היא גלימה בה הפסים עשויים רצועות בד צבעוניות, עליהם נוספו עלי זהב והם מופיעים כבר בארמון המלך זימרילים ממארי, מהמאה ה- 18 לפנה"ס. תמשיח זה מופיע כיום במוזיאון הלובר בפריז. בתמשיח נראים אנשים לבושי טוניקות ארוכות המורכבות מרצועות צבעוניות, מעין פסים בעובי בלתי אחיד, ועליהם הושמו באפליקציה קישוטי זהב. לפעמים, נרקמו על הפסים רקמות מיוחדות. טוניקות כאלה מופיעות כאיורים על גבי קמיעות, חותמות, פסלים וכדומה, עד המאה השמינית לפנה"ס. כותנות אלו נקראות באכדית kitu pisannu. זהו מונח טכני, המתאר את האפליקציה שנוספה לכתונת. על סמך ממצאים ארכיאולוגיים ועדויות פיקטוגראפיות ברור כי כתונת הפסים לא היתה לבוש שכיח, היא היתה מיוחדת ולבשו אותה בטקסים פולחניים חגיגיים. לפעמים כוסו האלים והאלות במהלך הטקס בבגד מיוחד זה. לאחרונה הועלתה הנחה לפיה בגד הפסים ששימש לטקסים פולחניים, מרמז על תפקידה של תמר כמשרתת בתפקיד פולחני שמטרתו להביא לריפוי נפשו של אחיה החולה. וגם יוסף, נקרא בעל החלומות מכיוון שנשא בתפקיד פולחני-רוחני (Bledstein 2000). להנחה זו אין כל בסיס בכתובים."

אך, על אף שאין בכתובים סיס להיות כתונת הפסים סמל סטטוס רוחני, אנו למדים על המעמד המיוחד של אובייקטים כמסמלים משהו שמעבר בפרשתנו. יהודה שיורד אחרי מכירת יוסף, מאבד את חפציו ברגע עמוק של חולשה. יוסף נקרעת כותנתו, תמר נקרעה כותנתה.

הכותנות והחותם, שבאים לסמל אהבה מיוחדת, מעמד רוחני מיוחד (יוסף כבעל החלומות והבן הנעדף), אינם עומדים במבחן אם אין איתם משהו מעבר. בעולם האלילי החפצים עשו את האדם. חפצי האדם סימלו את המעמד שלו, סימלו את הסטטוס והחפץ הסביר מי הוא ומה הוא האדם. אך במקרא זה פשוט לא עובד, כל פעם שהחפץ הוא רק חפץ, מגיעה איתו הנפילה.

לא החפצים עושים את האדם, אלא האדם עושה את האדם. זה שלאדם מסוים יש חפץ שמסמל סטטוס, אין זה אומר שהחפץ שומר עליו, מסמל אותו. צריך בשל כך משהו עמוק הרבה יותר, בסיסי הרבה יותר.

צריך אחווה, צריך שלמות נפשית, צריך התנהגות מסוימת.

הרבה מעבר לכותנת הפסים של יוסף, מה שיצר את הבסיס לאחווה המשותפת היה מעשהו של יהודה שהתייחס ליוסף כאחיו. במילות אחווה אלו, מתקבעת האחווה שתתפרץ בשנים הבאות, כנגד כל הסיכויים.