וישלח: להתמודד עם הפחדים

אביבה שטרן (מדרשת לינדנבאום מחזור 03′) היא יועצת הלכה בקהילה של אפרת ומלמדת לימודי קודש בחטיבת הביניים בביה”ס אורות עציון בנות.

לפני 20 שנה עזב יעקב את ארץ כנען. הוא היה לבד, חסר-כל ונמלט מאחיו עשיו, שאיים להורגו.

במשך 20 שנה חי יעקב בארם. הוא התחתן, הקים משפחה, צבר ממון, וכל זאת תחת השפעת דודו, לבן. כעבור 20 שנים ארוכות, הוא חוזר סוף-סוף הביתה.

כעת, בפתח פרשת וישלח, שולח יעקב שליחים להודיע לעשיו על שיבתו הקרבה. המסר שהוא מבקש שיעבירו הוא כדלקמן (בראשית ל”ב, ה’-ו’):

כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו  כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:

יהיו הרגשות שמילאו את לבו של יעקב כעבור 20 שנה אשר יהיו – אולי דאגה או פחד – הם לא ניכרים מהמסר שלו. הוא מלא כבוד, מוסר מידע וחיובי, ולפי פירוש הרשב”ם, נראה שהדיווח שהוא מקבל חזרה משליחיו חיובי באותה המידה. הרשב”ם מסביר שהמסר של יעקב אכן מוצא חן בעיני אחיו, בדיוק כפי שקיווה וביקש! הוא מוסר שיגיע לפגוש את יעקב בהתרגשות ובשמחה, ולכבוד אחיו אף יתלוו אליו 400 איש.

פירושו של הרשב”ם משקף את המשמעות הבסיסית של הכתוב, את הפשט, ויש לו תימוכין בלשון שנוקטת התורה במקרה היחיד הנוסף של פגישה מחודשת בין שני אחים לאחר זמן רב. בפרשת שמות (פרק ד’ פסוק י”ד) נעשה שימוש בביטוי דומה מאוד לזה שאנו מוצאים בפרשתנו, “וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ“. הביטוי “הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ” שם מתאר את אהרן בבואו לפגוש את משה אחיו ולהתאחד עמו, והפסוק מסתיים במילים: “וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ“. להבנתו של הרשב”ם, התורה נוקטת בלשון דומה להודיענו שעשיו שמח ונרגש לראות שוב את יעקב אחרי שנים כה רבות, בדיוק כפי שאהרן שמח להתאחד עם משה.

20 שנה קודם לכן, עשיו ויעקב היו נערים שהתחרו על אהבת הוריהם, על חיבתם, ברכותיהם ועושרם. עשיו איים להרוג את יעקב כי קנאתו בערה בו. אך כעת, כעבור 20 שנה, שני הנערים הפכו לגברים. לשניהם יש נשים וילדים משלהם, והם אף צברו הון משמעותי. הטינה של עשיו כבר ודאי שככה, והוא שמח להתאחד עם אחיו לאחר 20 שנה! שליחיו של יעקב מבטיחים לו שאכן כך הוא.

יעקב יודע שזה נכון ברמה השכלית. אבל ברמה הרגשית הוא מתקשה לקבל את המציאות החדשה. “וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ” (ל”ב, ז’) – יעקב מאוד מפחד. הזיכרונות מהאח שהיה מסוגל להרוג אותו בחמת זעמו צפים ועולים, והפחד הזה מביא אותו לנקוט את הצעדים הבאים: לשלוח מתנות לעשיו לפייסו, לארגן את משפחתו באופן אסטרטגי למחנות ולהתחנן לקב”ה שיציל אותו. אולי המרכיב הזה בפסיכולוגיה של האדם הוא גם ההשראה למדרש, שאותו מביא רש”י, ושלפיו מיוחס לעשיו ולכוונותיו הרע מכול.

המדרש מניח שעשיו רשע מתמיד, שיש עמו ארבע מאות איש כדי לפתוח במלחמה, ואפילו כאשר האחים מתחבקים, עשיו מנסה עוד פעם אחת אחרונה לפגוע ביעקב.

ה’ מעביר מסר ליעקב, ולכל מי שמזדהה עם הפחד הרגשי ומשולל ההיגיון שלו. הוא מעביר את המסר הזה באמצעות מלאך שעל יעקב להילחם עמו. המדרש מציע שיעקב נאבק במלאך של עשיו על מנת להמחיש גם לעשיו וגם לעצמו שהוא חזק ושידו על העליונה. רשב”ם, בהמשך לגישתו מבוססת הפשט, מציע שה’ שלח מלאך שיעכב את יעקב, שמא ינוס עם משפחתו בעקבות פחדו משולל ההיגיון, ולא יתעמת עם עשיו יותר לעולם.

שני הפירושים מובילים לאותה המסקנה: אין בכוחן של מתנות, אסטרטגיה צבאית ואפילו תפילה לגרום ליעקב להפנים את המסר שאין צורך שיפחד מעשיו אחיו. נדרש לילה שלם של התבוננות פנימה, של מאבק, של הינצלות ממפגש עם כוח אלוקי והבסתו. נדרשת גם צלקת שאותה יישא באופן אישי ושתישאר כתזכורת לצאצאיו עד עולם.

אבל למה? ממה יעקב מפחד כל כך?

אנחנו יודעים שרושם ראשוני מתקבע. אבל לפעמים אנחנו לא מודעים עד כמה הרושם הראשוני, ולעתים קרובות השלילי, נשאר אתנו ו”צובע” את האחר לאורך זמן. לפעמים אנו נוטרים טינה לבן משפחה או חבר, ומונעים מעצמנו את האפשרות לנהל עמו מערכת יחסים בריאה. לפעמים אנחנו מאמינים שהתרחיש הגרוע מכול יתממש בעתיד רק על בסיס ניסיון העבר. לעתים כה קרובות אנו חוששים לעשות את הדבר הנכון בעינינו כי אנו אחוזי פחד שמא משהו ישתבש.

יעקב ידע שעליו לסיים את התקופה שלו בארם. הוא ידע שהשפעתו של בית לבן הייתה רעילה, ושהגיעה העת לשוב הביתה לארץ כנען, לנחלת אברהם ויצחק. כאשר הוא עושה את הצעדים הראשונים בדרכו הביתה, מלאכים מקבלים את פניו ומלווים אותו. ובכל זאת, הפחד שלו מפני עשיו מכרסם בליבו ומתעצם לכדי רמה בלתי-סבירה. הלקח שמלמד הקב”ה את יעקב, ובאמצעותו את כולנו, הוא לא לאפשר לאופן שבו שפטנו אדם בעבר ולדעותינו הקדומות להשתלט עלינו. לא לתת לתרחיש הגרוע ביותר להכתיב לנו את החלטותינו. על כל אחד ואחת מאתנו להיאבק עם המלאך הפרטי שלו או שלה, לגרש את הערפל שמטשטש את הראייה שלנו וללכת בכיוון שה’ מוביל אותנו בו.

שמו של יעקב משתנה לישראל ומשקף בכך את מאבקו וניצחונו, אך שינוי השם אינו בלעדי. התורה ממשיכה להתייחס אליו בשני השמות – יעקב וישראל – ובכך נדמה שהיא מזכירה לנו שהעבר שמלווה את יעקב לא נמחק. ועם זאת, אל לנו לאפשר לטינה ישנה, לדעה קדומה או לפחד לערפל את העתיד שאנו רואים לנגד עינינו. אנחנו בני ישראל השואפים לראות את האור ואת הטוב שסביבנו, ונותנים לקב”ה להוביל אותנו בדרך הצדק והאמת.