“הפרשה והמיתוס” פרשת וישלח: לכל איש יש שם

וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר: [כו] וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ: [כז] וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי: [כח] וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב: [כט] וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַֽעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל:

יעקב מקבל את השם מן האיש בעלות השחר ונקרא ישראל כי הוא מסוגל להיאבק עם אנשים ועם אלוהים.

בפעם השניה בה יעקב מקבל את שמו הנה לאחר שהוא חוזר לבית אל בצו אלוקים:

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵֽית־אֵ֖ל וְשֶׁב־שָׁ֑ם וַעֲשֵׂה־שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָ֨רְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ: [ב] וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹכֲכֶ֔ם וְהִֽטַּהֲר֔וּ וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם: [ג] וְנָק֥וּמָה וְנַעֲלֶ֖ה בֵּֽית־אֵ֑ל וְאֶעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָרָתִ֔י וַֽיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי: [ד] וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת־הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם־שְׁכֶֽם:..[ט] וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶֽל־יַעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ: [י] וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל: [יא] וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ: [יב] וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת־הָאָֽרֶץ: [יג] וַיַּ֥עַל מֵעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ: [יד] וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן: [טו] וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת־שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל:

שבוע שעבר עמדנו על הפער בין שם אלוקים לשם השם שמופיע בפרשת חלום יעקב. ניתן לראות גם רמז של המקרא לפער זה גם בפסוקים אלו. אלוקים אומר ליעקב לעשות מזבח (כפי שהתחייב יעקב בפרשה הקודמת) “לאל הנראה אליו”. כאמור, ראינו שבמהלך ההתגלות יעקב רואה סולם בו עולים ויורדים מלאכי אלוקים, השם (יקוק) מתגלה אליו רק אחרי חזון זה כאל המשגיח על משפחת אברהם. אך כאן, בפרשתנו אנו נתקלים אך ורק בשם אלוקים, ללא שם הוויה. ניתן עוד לראות, שהזהות הדתית של משפחת יעקב אינה עוד מוחלטת. מחד- ברור ליעקב שאלוקים הוא הא-ל המתגלה אליו. אך מאידך, כנראה אמונה זו לא עברה למשפחתו, עד העליה לבית אל. יעקב מבין שהעליה לבית אל לא יכולה להתרחש כאשר במשפחתו ישנם אלוהי נכר בידיהם ונזמים באוזניהם (שכנראה היו אביזרי עבודה דתית) ואכן כאשר יעקב משלים את נדרו וחוזר למקום אשר ישן, שמו משתנה לישראל. ובתור תגובה, יעקב מנסך שמן על האבן שהיתה מראשותיו.

מי שמפשר בין שני המקראות הנו הנביא הושע:

ד בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים׃ ה וַיָּ֤שַׂר אֶל־מַלְאָךְ֙ וַיֻּכָ֔ל בָּכָ֖ה וַיִּתְחַנֶּן־ל֑וֹ בֵּֽית־אֵל֙ יִמְצָאֶ֔נּוּ וְשָׁ֖ם יְדַבֵּ֥ר עִמָּֽנוּ׃

הנביא קושר בין שלושה שלבים בחיי יעקב, יעקב עוקב את עשיו, המאבק עם המלאך (הנביא לא משתמש בביטוי איש בו משתמש המקרא) וההתגלות בבית אל ורואה בשלושתם תהליך המגדיר את חייו של יעקב.

חייבים לומר שהקשר דבריו של הושע הנו ביקורת על ממלכת הצפון, ממלכת ישראל שראתה בסיפורי האבות בכלל ובסיפורי יעקב בפרט את הגורם המחייב לזהותם הישראלית, זאת בניגוד למעמד הר סיני ויציאת מצרים- שהיו המרכז הזהותי של ממלכת יהודה. ממלכת הצפון מדגישה את יעקב כאבי יוסף ולכן קובעת את המרכז הדתי שלה בבית אל ולא בירושלים.

זהו ההקשר של הדברים הבאים של הנביא:

י וְאָנֹכִי יְקוָק אֱלֹהֶיךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים, כִּימֵי מוֹעֵד. יא וְדִבַּרְתִּי, עַל-הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי, חָזוֹן הִרְבֵּיתִי; וּבְיַד הַנְּבִיאִים, אֲדַמֶּה. יב אִם-גִּלְעָד אָוֶן אַךְ-שָׁוְא הָיוּ, בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ; גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים, עַל תַּלְמֵי שָׂדָי. יג וַיִּבְרַח יַעֲקֹב, שְׂדֵה אֲרָם; וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה, וּבְאִשָּׁה שָׁמָר. יד וּבְנָבִיא, הֶעֱלָה יְקוָק אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם; וּבְנָבִיא, נִשְׁמָר

הנביא מדגיש את יציאת מצרים כבסיס המכונן לזהות הישראלית, זאת במשותף או אפילו על פני סיפורי האבות.

אך ברצוני להתמקד דווקא במהלך שעושה הושע אשר מדגיש את השלבים השונים בחיים של יעקב, את לידתו כאוחז בעקבי אחיו, את המאבק עם המלאך, והתגלות המחודשת בבית אל.

בעולם העתיק, שמות אינם רק הגדרה. השם מבטא מהות מוגדרת, כוח ועוצמה, מי שמכיר את שמו של האחר מבין את מהותו עד לרמה שהוא מסוגל לשלוט בו. יתר על כן, על ידי השמות ניתן לשלוט אפילו באלים. תפיסה זו נובעת מהמחשבה שהעולם הנו מערכת סגורה בה לכל אחד יש מקום מדויק, מי שמכיר ומבין את שמו של האחר, יכול להשתלט על המקום המדויק בו האחר נמצא.

ידע הוא כוח.

במיתוס המצרי, האל רה הסתיר את שמו תחת עורו, שלא יגנבו אותו ממנו. אנו יודעים שהפרעונים נלחמו באלים, באמצעות שמות, בכך שהם ידעו את שמות האלים- הבינו את מקומם וכך יכלו להסיק איך להשתלט על כוחם. ידיעת השם נותנת שליטה, על הדבר כשלעצמו. השם הוא אמצעי של קסם- אמצעי מאגי שמגלם בתוכו את האופציה לשלוט על האחר. באמונה אליש, מורדוך מבצר את שלטונו בעזרת שמותיו. שמותיו הם אמצעי שליטה ולא אמצעי יצירה.

מהרבה בחינות השם נתפס כגורל הטבעי, השם נתפס כמהות המקבעת את האדם, ובתפיסות אליליות אף את האלים, אל מקומם. אולי זה הרקע לנאמר בעשרת הדיברות שאין לשאת את שמו של אלוקים לשווא. יש כאן איזו התייחסות נסתרת לתפיסה ששם נותן שליטה ואמירה לישראל- אל תחשבו שבאמרכם את שם אלוקים או בשימוש בו, אתם תקבלו שליטה על משהו.

דווקא לאור דברים אלו ניתן להבין את הרדיקליות של שינוי השם של יעקב.

בעיני, הדרמה בשינוי השם של יעקב נעוצה דווקא בחוסר הדרמה שלו. דהיינו, יעקב לא מפסיק להתייחס לעצמו כיעקב, סביבתו אינה מספיקה להתייחס אליו כיעקב והשם יעקב ממשיך ללוות אותו.

בניגוד לשינוי השם של אברם ושרי לאברהם ושרה- שינוי שהיה שינוי שם מוחלט, שהרי, המקרא לא מתייחס עוד לאברהם בתור אברם ולשרי בתור שרה, השם יעקב נמצא עדין בשימוש רב.

דבר זה הנו מפתיע, שהרי אלוקים אומר ליעקב במפורש:

וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל

ומיד בסיום הקטע נאמר:

וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת־שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹקים בֵּֽית־אֵֽל:

אלוקים קורא ליעקב ישראל, ויעקב קורא למקום בית אל על שם דיבורו עם האלוקים, אך נראה שדיבורו של אלוקים אינו מתקיים, יעקב נשאר יעקב ולא הופך לישראל.

מיד אחרי דבר השם עם יעקב בבית אל אנו כן מוצאים את השימוש בשם ישראל וזאת לאחר מות רחל ולאחר שראובן שוכב את בלהה פילגשו:

וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי־ע֥וֹד כִּבְרַת־הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ: [יז] וַיְהִ֥י בְהַקְשֹׁתָ֖הּ בְּלִדְתָּ֑הּ וַתֹּ֨אמֶר לָ֤הּ הַמְיַלֶּ֙דֶת֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־גַם־זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן: [יח] וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין: [יט] וַתָּ֖מָת רָחֵ֑ל וַתִּקָּבֵר֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔תָה הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם: [כ] וַיַּצֵּ֧ב יַעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה עַל־קְבֻרָתָ֑הּ הִ֛וא מַצֶּ֥בֶת קְבֻֽרַת־רָחֵ֖ל עַד־הַיּֽוֹם: [כא] וַיִּסַּ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֣ט אָֽהֳלֹ֔ה מֵהָ֖לְאָה לְמִגְדַּל־עֵֽדֶר: [כב] וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽ֑ל

מיד לאחר מכן התנ”ך חוזר שוב להתשמש בשם יעקב:

וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר… [כט] וַיִּגְוַ֨ע יִצְחָ֤ק וַיָּ֙מָת֙ וַיֵּאָ֣סֶף אֶל־עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו: פ

אנו רואים ששם יעקב ושם ישראל נמצאים כאן בערבוביה.

ישנם רבים שמנסים להציע הצעות שונות לחלופת השמות שמתחוללת כאן בהקשרו של יעקב, הם עומדים על כך שכל שם מבטא מהות שונה והתנ”ך בוחר על פי ההקשר איזה שם לשבץ.

אך לדעתי יש כאן דבר מה נוסף.

יעקב קיבל את שמו יעקב מרגע לידתו על סמך ההתנהלות שלו ברגע הלידה- הוא אחז בעקב אחיו. זוהי סיבה מצוינת לתת ליעקב את שמו ואנו למדים ששמו גם מתאים לו. חייו של יעקב משורגים בעקבו של עשיו לאורך ימים ושנים. שם זה מבטא את המשפחתיות של יעקב על כלל היבטיה, גם עם חמיו, גם עם ילדיו ועוד. השם יעקב הנו שם משפחתי יותר אליו גם נגלה בפרשה הקודמת אלוקי אברהם – יקוק, האלוקים שמשפחת אברהם מזהה כאלוקים המשגיח על המשפחה ועל ייעודה המיוחד.

יעקב מקבל שם נוסף- ישראל. שם זה מאפיין את יחסיו עם האלוקים, את האלוקים המתגלה אליו בחלומו, את האלוקים המתגלה אליו בחזרתו לבית אל. שם זה כפי שאמרנו שבוע שעבר, עוסק ביחס לאלוקים המנהיג את המציאות ולא לפן המשפחתי של אלוקי אברהם.

ברצוני לטעון- שהשמות הכפולים תלויים ביעקב עצמו ובהתנהלותו ברגע נתון, יעקב בוחר בכל פעם באיזה שם להתנהל. השם של יעקב לא שולט בו, אלא הוא זה אשר שולט בשמותיו. שמותיו של יעקב אינם הגורל שלו, אלא בחירה שלו. בכך שיעקב מקבל את שם ישראל, הוא מקבל את האופציה לסלול לעצמו נתיב אשר נפרד מן המשפחתיות אליה היה רגיל מחד, אך מצד שני הוא יכול לחזור לאותה משפחתיות מתי שירצה.

לעיתים הוא יכול להפעיל את הפרספקטיבה במציאות שהנה המשפחתית פנימית ולעיתים הוא יכול להתייחס לתכנית הנשגבת של המציאות שמתבטאת בשם ישראל. שמותיו של יעקב אינם שולטים בו אלא הוא שולט בהם.

השם אכן מבטא מהות, אך ליעקב אין רק מהות אחת, המהות שלו הנה מורכבת.

זהו סטטוס שבעולם המיתולגי שמור אך ורק לאלים, רק אלים הם מורכבים, רק לאלים יש דרכי התנהלות מרובים ופנים מרובות. אך יעקב מלמדנו רעיון נשגב, שהאדם יכול לקבל על עצמו זהות חדשה. שיש לו את השם שנתנו לו אביו ואמו, אך גם יש לו את השם שנתן לו אלוקים ואת השם שנותנים לו מעשיו. וכל שם הוא חשוב, כל שם מלמד עליו משהו. שמו של האדם לא מגביל אותו לנתיב מסוים, לטבע מסוים. האדם מסוגל להתעלות מעל הטבע ולקבוע את שמו.

בניגוד לתפיסה הפאגנית בה האלילים חוששים מכך שהאדם ידע את שמם, בתפיסה של המקרא, המצב הוא שונה, אלוקים מתגלה בפנים מרובות, זאת מאחר שהאדם הוא מרובה. אלוקים רוצה שיכירו אותו בהיבטיו השונים, בהנהגותיו השונות והוא מגלה אותם לאדם- אך לשם כך גם האדם צריך להיות מגוון, לא רק בעל תכונה אחת.

זהו החידוש הגדול שמביא עמו יעקב, היכולת להכיל בתוכו שמות שונים, היבטים שונים, מורכבות. אולי זאת היא הסיבה מדוע דווקא יעקב זכה שכל בניו ימשיכו אותו בדרכו. בניגוד לאברהם ויצחק ששמותם מבטאים מהות אחת יחידה של קשר עם האלוקים- ועל כן רק הבן שקשור למהות זו זוכה להמשיך את הדרך, יעקב שהנו דמות מורכבת- מצליח להנחיל לבניו שישנם שמות מרובים, דרכים מרובות להיות בקשר עם האל, דרכים מרובות להמשיך אותו, את יעקב אביהם, במציאות.

יעקב בשמותיו השונים ובהתנהלותו עם שמות שונים, מלמד אותנו שאכן כדברי הנביא הושע, יש כאן תהליך של שינוי שעובר על יעקב במהלך חייו ועל כן אין לו רק שם אחד, יש לו כמה שמות. יעקב אינו רק מהות אחת, אלא הוא אדם מורכב ודווקא מורכבות זו מהווה את הבסיס ממנו צומח בהמשך עם שלם.