חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס”  – זאת הברכה: אשדת למו

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרס

פרשת וזאת הברכה, ברכתו הארוכה של משה רבינו לעם ישראל לפני מותו, הנה הפרשה האחרונה של התורה שבכתב. בימינו אנו נוהגים במנהג בבל, וסומכים פרשה זו לחג שמיני עצרת ואף מתחילים בה את קריאת התורה מחדש. מורי ורבי הרב הדרי הסביר דברים אלו בסוד של סופם נעוץ בתחילתם, מיד שמסיימים את הסוף של התורה מתחילים אותה מחדש. יש כאן המשכה של חגי תשרי וסופם הנו הכוח להתחיל מבראשית אף ללא הנוכחות הגדולה של הימים הנוראים.
בפרשה זוב ממש בתחילת ברכתו של משה מופיע אחד הפסוקים התמוהים ביותר של התורה:
(א) וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ:
(ב) וַיֹּאמַ֗ר יְקֹוָ֞ק מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ (אשדת) אֵ֥שׁ דָּ֖ת לָֽמוֹ:
משה רבינו בפסוק השני של ברכתו מתאר מהיכן התגלה הקדוש ברוך הוא: סיני, משעיר, מהר פראן. בסוף דבריו מוסיף משה עוד עובדה מוזרה, מימינו אשדת למו. מה מופיע בדיוק מהימין של הקדוש ברוך הוא?
המסורה גם הרגישה בשאלה ולכן פיצלה את המילה אשדת לשני מילים שונות- אש דת. הרבה מן הפרשנים הסבירו שהכוונה היא שהדת מופיעה מתוך האש.
הבעיה עם הסברים אלו הנו המקור של המילה דת. המילה דת המקור שלה הנו פרסי ועל כן היא מופיעה אך ורק בספרים הפרסיים (בעקר דניאל ואסתר וקצת בספר עזרא- ומכאן מגיע חידוד הלשון הידוע בשם הרב צבי יהודה- והדת ניתנה בשושן הבירה, המונח דת הוא מונח פרסי ולא יהודי…).
אז כנראה אין הכוונה שהדת מופיעה מתוך האש…
יש חוקרי מקרא שרצו לטעון שמדובר כאן בשיבוש ובמקום המילה אשדת יש לגרוס את המילה אשרה, מה שמעמיד את הפסוק כמתאר את הליווי של האשרה את האלוקים במסעות בני ישראל והופכות את האלוקים לאל מקומי השייך לפנתיאון האלים האיזורי. אכן, השם א-ל הוא אחד משמותיו של בן זוגה של אשרה בפנתיאון האלילים הכנעני, אך קשה לומר שזו הכוונה כאן. בראש ובראשונה מדובר כאן בשם הוויה ושם זה אנו מכירים אותו גם כשם של האלוקים בו מאמינים בני אדום ולא הכנענים.
כנראה הרעיון כאן הוא אחר.
אנו גם ראינו בשירת דבורה שהשם הופיע משעיר:
(א) וַתָּ֣שַׁר דְּבוֹרָ֔ה וּבָרָ֖ק בֶּן־אֲבִינֹ֑עַם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹֽר:
(ב) בִּפְרֹ֤עַ פְּרָעוֹת֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל בְּהִתְנַדֵּ֖ב עָ֑ם בָּרֲכ֖וּ יְקֹוָֽק:
(ג) שִׁמְע֣וּ מְלָכִ֔ים הַאֲזִ֖ינוּ רֹֽזְנִ֑ים אָֽנֹכִ֗י לַֽיקֹוָק֙ אָנֹכִ֣י אָשִׁ֔ירָה אֲזַמֵּ֕ר לַֽיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(ד) יְקֹוָ֗ק בְּצֵאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם אֶ֣רֶץ רָעָ֔שָׁה גַּם־שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ גַּם־עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ מָֽיִם:
כבר הסברנו בעבר שאנשי שעיר, בני אדום עבדו גם הם את הקדוש ברוך הוא, את אותו אל שעובדים בני ישראל. כך הסברנו את היחס לבני אדום כאחיהם של ישראל ואת כך שהשם נותן לבני עשו את הר שעיר למורשה. מדובר בשתי אומות שעובדות את אותו האלוקים במרחב שעובד אלילים אחרים.
גם בשירת דבורה נאמר שהשם כביכול מגיע מארץ אדום.
יש פה הבנה מרתקת שנראית לנו מובנת מאליה, אך היא לא ברורה בכלל.
מדברי משה ומדברי דבורה עולה שהשם יוצא עם בני יעקב לגלות מארץ כנען להר שעיר ולדרום ממש, לארץ מצרים, למדבר סיני ושעם ישראל חוזר לארץ ישראל, השם כביכול מגיע יחד עם העם חזרה לארץ.
אחד הדברים שמאפיינים את האלילות או את התפיסות הפגניות הנה שאלילות הנה לוקאלית.
השלב הראשוני של האמונה האנושית שקדם לאמונה באלים הגדולים היה האמונה בכוחות לוקאלים, ישנו שד או כוח השומר על מעין מסוים, פיה השומרת על יער ועוד.
בהמשך אמונה זו התפתחה לאמונה באלים גדולים המייצגים את כוחות הטבע. אך גם אלים אלו היו לוקלים. אנו מכירים את השינוי בין אלי יוון לאלי רומא, שהנם אלים מאוד דומים אך לא זהים, דבר זה נכון גם ביחס לתרבויות אחרות, יש אלים דומים אך כל אומה מכנה את האלים שלה בשמות אחרים ונותנת להם תכונות אחרות, אלו הם אלי המקום שכל המגיע למקום מקבל על עצמו את מרות אותם האלים ואף מעלה אליהם מנחה. האלים הכלל עולמיים, הם בעקר אלי המקום, אלים לוקאלים.
אך לא כך השם, הוא אינו לוקאלי, אין לן איזור אחד, הוא אינו מתגלה רק בסיני, לא זורח רק בשעיר ולא בא רק מפראן. אלא בכל מקום בו נמצא עם ישראל נמצא עמו האלוקים.
רעיון זה הוא בהחלט אחד מהעקרונות המנחים של התנ”ך- אלוקים הוא אלוקי הבריאה כולה, הוא בורא השמים, הארץ, המים, החושך, התהום, יוצר המציאות כולה שמסדר את התוהו ובהו. כך מתחיל התנ”ך וזהו המסר היסודי של התנ”ך כולו. אך רעיון זה שהנו יפה על הקלף, לא ברור בכלל שעם ישראל יישם אותו בפועל, לא ברור בכלל שרעיון זה חלחל לעם ישראל.
בפועל, עם ישראל אכן תפס את הנוכחות האלוקית ככזו שאינה מוגבלת לאיזור מסוים, אלא כזו שעוברת דרך אדם מסוים, דרך משה רבינו. משה רבינו עולה לסיני, כאשר משה רבינו לא יורד מסיני עם ישראל מחפש לו מחליף בדמות העגל (שהנו סמל ידוע של אלילי המרחב המסופוטמי) אך לא רק משה, דמותו של אהרון הנה דמות מרכזית ביותר, כך דמותה של מרים. הפרידה מן הדמויות המלוות של עם ישראל נעשתה לאורך סיומו של ספר במדבר ולמעשה זהו התוכן הכמעט בלעדי של כל הנאום האחרון של ספר דברים.
משה רבינו עובר בדבריו על כלל האירועים שארעו לישראל במדבר ומספר את הדברים מהנרטיב שלו, מהצד שלו. הרבה מאוד פעמים הגירסה שמופיעה בספר דברים לאירועים שונים הנה קצת שונה מן הגירסה שמופיעה בספרי שמות – במדבר, בדיוק בגלל סיבה זו.
אך בכך משה עושה מאין דימפטקציה לעצמו. הוא מראה איך למרות נוכחותו עם ישראל נוחל כשלונות, או איך עם ישראל מצליח בגלל היותו מי שהוא.
מרגע שהפציע משה בספר שמות, הקשר של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל עובר דרכו. משה הוא איש האלוהים, העבד המעודף על ידי הקדוש ברוך הוא. הוא עומד בראש הפיסגה לבדו, מדי פעם עולה עמו יהושע, מדי פעם עולה עמו אהרון, אך מירב הפעמים משה הוא המביא הבלעדי של דבר האלוקים. זוהי הסטיאוציה הרגילה לאורך רובה של התורה, אלוקים שיש לו נביא, עם שיש לו נביא.
אך עכשיו משה רבינו מת. במעמד זו הוא נותן את. ברכתו לעם ישראל, אך מתברר שלא הוא נמצא על הפסגה לבדו, בין אם היא פסגה, מקום או רעיון מיסטי אחר יש לה מעמד שונה.
המילה אשדת מופיעה בתנך עוד פעמיים, בשני הפעמים מדובר על אשדת הפסגה. אשדת הפסגה הנו מקום המופיע בתחילת נאומו של משה אך הפעם אין המקום מתואר כמו הפסגה אלא מימינו של הקדוש ברוך הוא והיא עכשיו שייכת לעמו (למו).
אם עד עכשיו משה עומד באשדת הפסגה לעצמו, עכשיו כלל העם עומד באשדת מימין האלוקים.
וכאן מושלם המעגל של חמשת חומשי תורה. בתחילה נברא עולם על ידי האלוקים, אך ככל שהבריאה הלכה והתקדמה התברר שהעולם המרובה לא בשל לקשר עם אלוקים אחד. ברגעים אלו האדם החל לתקשר עם אלים מרובים, אלים בצלמו ודמותו של האדם שהיוו תחליף קרוב יותר לאלוקים האחד. נוצר מצב של אדם האחד היו אלילים מרובים.
לאור זאת האלוקים האחד החל לתקשר עם העולם דרך יחידים ובראשם יחיד היחידים משה רבינו.
הקשר היה חופף את הרעיון של קשר של האלוקים האחד עם ודרך אומה, אך בפועל רק משה עלה לפסגה.
והנה בסוף חמשת חומשי תורה אין כבר פיסגה, עם שלם מתברך לפני הכניסה לארץ. אלוקים שנדד עם עמו, שהתגלה בכל מקום בו עמו נמצא מתגלה שוב- אך לא דרך היחיד, אלא דרך העם כולו, הפעם עם שלם ניצב לימינו.
זוהי השלמת הבריאה, ההתגלות של האל האחד לרבים וזהו סופם נעוץ בתחילתם וכך אפשר להתחיל שוב מבראשית.
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}