"המדרש והמיתוס" חג הפסח: לספר ביציאת מצרים

יציאת מצרים הנה המאורע המכונן של עם ישראל. קולמוסים רבים נשברו לנסות ולהוכיח את אמיתות יציאת מצרים ולנסות ולמצוא את הבסיס הארכיאולוגי מדעי לתהליך זה. לעניינו מה שיותר חשוב ומה שיש לו יותר משמעות אינה השאלה איך בדיוק אירעה היציאה ומה הם הממצאים התומכים בהשערה זו, אלא מה שאנו מספרים לעצמנו על יציאת מצרים. שהרי לכל דבר יש פן מדעי ויש פן סיפורי. הפן המדעי מדבר על עובדות, על התרחשויות בפועל ואילו הפן הסיפורי עוסק בנושא אחר לחלוטין, מה אנו מספרים לעצמנו שהיה, איך אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור שלנו. מדובר כאן בשני נושאים שונים לחלוטין. בעוד המדע עוסק במה שהיה ובמה שהתרחש, הסיפור עוסק במשמעות של מה שאירע, משמעות שיכולה לצבוע בצבעים חדשים לחלוטין את העובדות היבשות.

לכן אנחנו ממשיכים לספר ביציאת מצרים. אנו לא עוסקים בהיסטוריה שהתרחשה, אנו לא עוסקים במאורעות שכבר קרו, אלא אנו עוסקים במשמעות הנחווית על ידי עם ישראל לאורך הדורות כולם, עד ימינו אנו. אנו עוסקים בזכרון שממשיך ומתכונן עד לרגע זה ממש בעובדה שבכל דור ודור חייב אדם לראות ויש אומרים להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
אם חושבים על הדברים בצורה הזאת ניתן להבין את המשמעות הרבה שאנו מייחסים לתיאולוגיה העומדת ברקע המאורעות. אם אני מסביר את המציאות בתור התגלות של אלי הטבע, שונה לחלוטין מן הסבר של המאורעות בהתערבות של האל החיצוני לעולם, בעולמו.

הנחות היסוד השונות מייצרות סט שונה של משמעויות שעל פיה אנו פועלים את פועלתנו. שהרי מעשה הטבע או אלי הטבע הוא רגעי ואילו התערבות האל החיצוני למציאות, האל האינסופי בתוך המציאות האין סופית, הנה אין סופית. התערבות של האל האין סופי, הנה אין סופית בעצם התרחשותה ועל כן ברגע שאנו אומרים שהאל התערב, משמע אותה התערבות שאנו מתארים ממשיכה גם ברגעים אלו ממש בצורה מסוימת עד לסוף הימים.

כיום, האינסופיות של האלוקים הנה מובנת מאליה מבחינה תיאלוגית. אך חשוב לזכור שלא כך היו הדברים לפני ההשתרשות של המונותאיזם האברהמי בעולם שלנו. בני העולם האמינו באלים מרובי כח (ואין זה משנה אם הם אחד או רבים), שלכל אחד מהם יש מקום, שלכל אחד מהם יש איזור, שלכל אחד מהם יש תכונות משלו, שלכל אחד יש סמל משלו ומאמינים משלו.

המדרש עומד על כך שלא כך הקב"ה:

"בא אל פרעה. מפני מה נאמר במכה זו בא אל פרעה, מה שלא נאמר בשאר המכות, אלא לך אל פרעה, וכאן כתיב בא, מלמד שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו וכשהיה רוצה לדבר עם משה היה מדבר עמו במצרים, וכשהיה פרעה יוצא ממצרים היה אומר לך אל פרעה, אבל במכה זו היה עומד במצרים, ולכך אמר לו בא אל פרעה:" (מדרש אגדה, שמות י׳:א׳:א׳)

הקב"ה אינו מוגבל במקום, אינו מוגבל באיזור, אלא יכול להתגלות בכל מקום בארץ. זו הפעם הראשונה שעמי העולם מתוועדים לרעיון של אלוקים אוניברסלי, שאין לו מקום אחד, אלא העולם הוא כבודו ולא מקומו. בכל מקום יכול להתגלות כבוד אלוקים, אלוהים אינו מוגבל לתופעת טבע או לאיזור מסוים.

כמובן, תפיסה זו מפתיעה את פרעה מאוד, פרעה לא מכיר אלוהות אשר מנותקת מן מקום, פרעה לא מכיר אלוהות שמנותקת מסדר הדברים הטבעי של העולם. מבחינת פרעה האלים הם ההסבר לעושרה של מצרים, אבל של מצרים דווקא. מאחר ואלי מצרים הם המובילים אזי וודאי שמרכז העולם הוא במצרים והעולם פועל "בצורה מצרית". משה מציג רעיון אחר לפרעה, אלוקות אחת שרלוונטית לעולם כולו בצורה שווה.

האם היה בסיס תיאלוגי אמתי לתפיסת המצרים? מעבר להגיון שיש בפגאניות- ההגיון שמחפש להסביר מאורעות טבעים דרך הטבע עצמו (האלים הם חלק מן הטבע של המציאות), הגיון שלאחר מכן עבר לתפיסת העולם המדעית, מרתק לראות שהגיון זה לא הוכחש לחלוטין על ידי תורת הסוד היהודית.
בפרשת בא נאמר:

וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְקוָֽק׃

על דברים אלו אומר הזוהר:

"שאמר רבי יוחנן בשעה שאמר משה בכל אלהי מצרים אעשה שפטים הלך דומה שרו של מצרים ד' מאות פרסה (מרוב פחד), אמר לו הקב"ה גזרה נגזרה מלפני ואין להשיבה, שכתוב יפקד ה' על צבא המרום במרום. באותה שעה הוסרה השררה ממנו ונתמנה דומה שר של גהינם לדון שם נפשות הרשעים."

המדרש ותורת הסוד מדברים רבות על השרים של האומות. שרי האומת הנם האחראים על כל אומה ואומה, בלשוננו מלאכים.

במדרש אחר סביב מעמד הר סיני מתוארים שרי האומות בצורה ששופכת עליהם אור משמעותי:

"את מוצא בשעה שירד הקב"ה לסיני ירדו עמו מחנות מחנות של מלאכי השרת שנ' (תה' סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי ש
נאן, ומשם בחרו להן אומות העולם אלהות, מלה"ד למלך שהיה נכנס למדינה והכל נכנסין עמו הפרכין דוכסין ואסטרלטין יש שעשה לו פטרון הפרכוס ויש שעשה לו פטרון דוכוס ויש שהיה עושה פטרון שר צבא: פקח אחד היה שם אומ' כל אלו תחת רשותו שלמלך הן ואינן יכולין למחות בידו אבל הוא יכול למחות בידן איני בוחר לי פטרון אלא המלך שהוא יכול למחות בידן שלכולן כך בשעה שנגלה הקב"ה בסיני בחרו להן אומות העולם אלהות, יש מהן שבחר לחמה ויש מהן שבחר ללבנה ומהן שבחר לככבים ולמזלות ומהן שבחר למלאכים וכן משה אומ' לישראל (ד יט) ופן תשא עי' השמ' אשר חלק ה' אלה' לכל העמ', מה אמ' ישראל להקב"ה? מכל אותן אלהות לא בחרנו אלא לך חלקי ה' אמרה נפשי (איכה ג כד) ואף הקב"ה אמ' להן אין חלקי אלא ישראל לכך נאמ' כי חלק ה' עמו" (מדרש תנאים לדברים פרק לב פסוק ט)

מדרש זה מזהה את הפמליה של מעלה, את שרי האומות כאלוהיות של העמים. דבר זה מעמיד את העולם הפגאני באור אחר, הפגאניות הגיעה עד לגבול של בחירה בשרים, של בחירה בישויות אדירות ועצומות בעלות תפקיד משמעותי בבריאה, אך עם כל זאת ישויות נבראות. לא כן עם ישראל, עם ישראל בחר לו את המלך.

יש לשים לב לנקודה מרתקת, כל אחד מן השרים הוא מומחה בתחומו, המומחה הגדול ביותר. כמו כל חצר מלוכה, המלך הוא לא המומחה ביותר בתחום, אלא הוא מעל לכל התחומים כולם. באמת, מי שדבק בתחום מסוים בעולם הזה, לא ירוץ להידבק דווקא במלך, יותר הגיוני שידבק במומחה לתחומו. רק עם ישראל, מוכן להיות דבק באל שלא מוצג כבעל מומחיות מסוימת, כבעל תחום מסוים, אל שאין לו מקום מסוים, שטח מסוים בו הוא חזק.

מהמון בחינות דבר זה עומד בלב השאלה ששואלים היהודים את עצמם לאורך דורות: מי אנחנו ומה מייחד אותנו?

ברור לחלוטין שהיהודים אינם גזע. לפי חלק מן החוקרים היהודים האשכנזים הנם צאצים של הכוזרים ואלו דווקא לפלסטינים יש קשר לישראלים המקראיים שנותרו בארץ. האם זה משנה? האם זה שינה לאויבנו? ודאי שלא.

האם אנו איך שהאויבים שלנו מציירים אותנו? האם הזהות שלנו מתבססת על כך שהיהודי הוא רדוף ושנוא? אני מקווה מאוד שלא. קשה מאוד עד בלתי אפשרי לשכנע מישהו שלא נרדף ולא חש נרדף, שעליו להיות יהודי כי רודפים יהודים. מדוע אדם שלא חש נרדפות ויש לו ברירה, ירצה לאמץ זהות שיש בה סכנה?

בקרב אומות העולם, השרים, האלים- מלמדים משהו עמוק מאוד על הזהות של הסוגדים להם. האל הוא בצלם האומה הסוגדת לו.

אך עם ישראל סוגד להקדוש ברוך ואנו באים לבשר לעולם, לפרעה, שאנו כולנו, כל בני העולם, נבראנו בצלם אלוקים שהנו חיצוני לעולם, אלוקים שיכול להתגלות בכל מקום ולא חזק בתחום מסוים, אלוקים שאין רווח גשמי או טבעי בלעבוד אותו.

אין זה אומר שאלוקים לא יכול להפגין עוצמה, אין זה אומר שעם ישראל לא יכול להפגין עוצמה, אבל העוצמה אינה הנקודה. לעיתים יש צורך בעוצמה, בכח ואז אלוקים אכן יעשה שפטים בכל אלוהי מצרים, יטביע את פרעה ואת חילו בים סוף.

אך שאלוקים מתגלה לעמו במדבר אחרי יציאתם ממצרים, מוקד ההתגלות אינו העצמה, אלא הדברים, הדברות, התורה, הרעיון. התורה שהנה ברית שאמורה לקחת אם עם ישראל לעתיד ורלוונטית לא רק כאן ועכשיו אלא גם הלאה לזמן העתידי.

מי שרוצה לשלוט בהווה, משתמש בעוצמה, בונה לעצמו מקום, מקים לעצמו ביצורים. מי שרוצה לעצב עולם טוב יותר, מי שרוצה לחשוב על העתיד, חייב להתמקד ברעיון. מלחמה עושים על ידי עוצמה, שלום- שהנו המצב הלא טבעי של המציאות, המצאה של המאה העשרים, עושים בכח רעיונות.

לא עוצמה מקומית טבעית, לא עוצמה מוגדרת, אלא רעיון עומק שיעצב את פני העתיד. זהו הכח של הסיפור שחשוב הרבה יותר ממה שהיה ואיך שהיה, הסיפור הוא רעיון, רעיון שממשיך לכונן עתיד טוב יותר ושלם יותר. עם ישראל הוא העם המספר את הסיפור, סיפור יציאת מצרים, סיפור הקשר של אל לא טבעי עם עולם טבעי ואדם גשמי, את הפוטנציאל האנושי להיות קשור לאלוקים.

עם של מספרים סיפורים.