מתן תורה – שלוש פעמים?

הרבנית אלישבע בראונר, עמיתה בכולל דעה ע"ש סוזי ברדפילד 

בשבת שעברה פתחנו את ספר במדבר, שניתן לראות בו הכנה לחג מתן תורה, כדברי רבא: "כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, שֶׁהוּא מוּפְקָר לַכֹּל — תּוֹרָה נִיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה'(במדבר כ"א:י"ח)" (מסכת נדרים נ"ה ע"א).

אנחנו רגילים לחשוב על מעמד הר סיני כיום המיוחד שבו קיבלנו את התורה. אבל במסכת סוטה, (שסיימנו בדף היומי לפני כמה ימים) מופיע: רבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב. (סוטה ל"ז ע"ב).

מה המשמעות של תורה שמקבלים אותה לא רק פעם שנייה (הרי ספר דברים גם נקרא "משנה תורה"), אלא שלש פעמים? רבי ישמעאל, בר פלוגתא של רבי עקיבא, אכן מציע ש"כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד" (שם). אבל אם נחזור לרעיון של רבי עקיבא – מהו המשמעות באמירה זו? מה מייחד כל פעם ופעם?

כמו כן, מופיע במסכת ברכות: אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם, וַאֲפִילּוּ ״עֲטָרוֹת וְדִיבֹן״, שֶׁכָּל הַמַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר מֵאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו."

על פניו מדובר בקריאת התורה עם תרגום בארמית בבית הכנסת, שקיים עד היום בבתי כנסיות בנוסח תימן.

אבל הרמב"ם כותב במשנה תורה (תפילה וברכת כהנים י"ג:כ"ה): אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּכָל שַׁבָּת בַּצִּבּוּר חַיָּב לִקְרוֹת לְעַצְמוֹ בְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ סֵדֶר שֶׁל אוֹתָהּ שַׁבָּת שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם. וּפָסוּק שֶׁאֵין בּוֹ תַּרְגּוּם קוֹרְאֵהוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַד שֶׁיַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר:

נכון ש"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגא ט ע"ב). אבל מה פשר ההדגשה על קריאה משולשת?

השולחן ערוך מציע שאפשר לקרוא רש"י במקום תרגום אונקלוס. (ונושאי כליו ואחרונים אחרים מוסיפים עוד "הקלות/קולות"). הט"ז מסביר ש"התרגום יש לו מעלה שניתן בסיני ו[פירוש ]רש"י יש לו מעלה שהוא מפרש יותר המקרא ממה שמפרש התרגום המקרא." ואז הט"ז מציע לכל אדם ללמוד את הפרשה פעם בעצמו, פעם להאזין היטב לחזן בקריאת התורה בבית הכנסת, ופעם לקרוא ברש"י או בתרגום.

הרעיון שהתרגום גם בא מסיני, מזכיר את זה שבנ"י ביקשו ממשה להעביר להם את התורה, שלשמוע את קול ה' ישירות בתחילת עשרת הדיברות היה יותר מדי בשבילם. הד של רעיון זה משתקף בקטע ממסכת ברכות שקול המתרגם לא יהיה בקול רם יותר מהקורא בתורה:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות י"ט:י"ט)…וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר "בְקוֹל" – בְּקוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. (בבלי ברכות מ"ה ע"א)

הרב סולובייצ'יק כותב שכדאי לשאוף לראות את קריאת התורה בבית הכנסת כמעמד הר סיני:

קריאת התורה בציבור זהה היא עם חווית עמידה לפני השכינה כבמעמד הר סיני. יש בתופעה הזאת משום שיחזור המפגש בין הקב״ה וכנסת ישראל,… בשמעו הקריאה, צריך הציבור לצייר בנפשו כאלו עכשיו התורה ניתנת מסיני, בקולות וברקים ובקול שופר חזק מאוד.

(מתוך "שיעורים לזכר אבא מרי ב'", ״בענין תקנת משה,״ עמוד ר"י)

מצד אחד, מעמד הר סיני הוא אירוע ייחודי. אבל מצד שני, רוצים לקחת את החוויה איתנו. "קול גדול ולא יסף" – לא המשיך או "לא יוסף" – לא הפסיק?

אולי זה חלק מהאתגר שלנו: איך להחזיק בחווית הרוממות, של ההתרגשות של סיני (קריאה ראשונה בתורה, אם מדברים על "שניים מקרא ואחד תרגום"), ולהמשיך לשלב של המדבר ואוהל מועד, ולראות את הקריאה השנייה בתורה כשלב מעבר – כמסע בסביבה יותר מנותקת מהחיים הרגילים. ואז, כשמגיעים לשלב של השירות, העשייה, ו/או האזרחות (ערבות מואב, לקראת הכניסה לארץ) – המשימה הוא לתרגם את התורה לאתגרים של החיים היומיומיים בצורה שלא מנתקת אותנו מהקריאות הראשוניות, וממה שקיבלנו מסיני.

בשבת הקרובה, מיד לאחר שבועות, נקרא את פרשת נשוא. אחרי תיאור של חנוכת המזבח והתרומה והייצוג של כל שבט ושבט, מופיע הפסוק הדרמטי והאולי-מפתיע:
וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֨רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו.

יהי רצון שנזכה כל אחת מאיתנו למצוא את עצמינו בתוך התורה, ושנצליח ליצור חווית מתן תורה מתמשכת, שהקריאות שלנו תהיינה חוויות של מתן תורה מחודשת – של שמיעת קול ה' מדבר, ושנצליח לתרגם את התורה לכל פרק שיגיע בחיים שלנו, תוך קשר לסיני, קשב להווה וגם "פנים חדשות" לעתיד.

כמו שכתוב ב"ערבות מואב" (דברים ל': י"א-י"ד):

כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃
לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃
וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבׇר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃
כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃