חדרי הדהוד של בבל
ג’ניפר (רובין) רשקס, בוגרת מדרשת או”ת לינדנבאום (מחזור 01′), היא מנהלת שלוחת מכון שלום הרטמן בוושינגטון.
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים … וַיֹּאמְרוּ, “הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם” (בראשית, י”א, א’-ד’)
לקראת הבחירות לנשיאות ארה”ב בשנת 2016, שאלתי את בני, שהיה אז בן 4, אם הוא רוצה שאספר לו מי רץ בבחירות. “רץ בבחירות?” הוא שאל, ואז קרא בקול, “הוא בטח לא רץ מהר כמוני” והחל לרוץ מהר ככל שיכול היה לקצה השני של החדר.
הומונימים, כמו המילה “לרוץ”, הם רק דוגמה אחת לאופן המבלבל שבו מועברים לעתים מסרים בשפה המדוברת. פעמים רבות הבלבול הזה מועצם פי כמה בין אנשים שדוברים שפות שונות. לכן היינו יכולים לחשוב שבעולם אידיאלי, שבו יש לאנושות את הסיכוי הטוב ביותר לשיתוף פעולה ולשגשוג, כולם ידברו באותה שפה. והנה אנו רואים בסיפור מגדל בבל שהאחדות והשפה המשותפת הובילו לחטא כה מביש עד “כִּי שָׁם בָּלַל ה’ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ”. איך ייתכן שכשמדברים שפה משותפת גדל הסיכוי לחטוא לעומת מצב שבו מדברים שפות שונות?
מבין הפירושים לסיפור זה ניתן גם פירוש מטאפורי שלפיו אם נהיה מוקפים באנשים שמדברים כולם את אותה שפה, ושחולקים עמנו את אותם מחשבות, רעיונות ופרשנויות לאירועים, ודאי נתחיל להאמין שצורת החשיבה שלנו, או אולי אפילו אנחנו בעצמנו, לא רק צודקים, אלא אלוקיים ממש. ואז נעמוד בפתחה של הסכנה הגדולה – האמונה שביכולתנו לבנות מגדלים שיגיעו השמיימה. ומהו הפתרון? כפי שגזר עלינו ה’ – אנו זקוקים לשפות שונות. עלינו להקיף עצמנו באנשים שמדברים שפה שונה משלנו, ושלהם נקודות מבט והשקפות שונות המאתגרות את צורת החשיבה שלנו, ושומרות עלינו שנהיה צנועים וענווים.[1]
קריאה זהירה של הכתוב מעלה צורות רבות שבהן האמינו אנשי דור הפלגה, הדור של מגדל בבל, שהם אלוקיים. הרב לורד ג’ונתן זקס ציין בפרשת נח (תשס”ח) – סיפור על שמים וארץ (באנגלית) שהפעולה הראשונה של ה’ במעשה הבריאה היה להפריד בין השמים ובין הארץ. בכך שניסו לבנות על הארץ מגדל שראשו יגיע לשמים, ביטאו אנשי דור הפלגה את אמונתם שיוכלו לשפר את מעשה הבריאה של ה’ תוך ביטול ההפרדה בין השמים והארץ. הטעות המחשבתית הזו מודגמת היטב בפסוק ה’: ” וַיֵּרֶד ה’ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל”. בני האדם האמינו שהמגדל שלהם יוכל להגיע השמיימה, אך ה’ היה צריך לרדת ממקום מושבו שבשמים על מנת להגיע ולראות את המגדל הארצי שבנו.
גם הרב מנחם ליבטאג מוכיח באמצעות ניתוח טקסטואלי שדור הפלגה האמינו בהיותם אלוקיים. לדברי הרב ליבטאג (באנגלית), לכל אורך התנ”ך על האדם להפיץ את שם ה’ בעולם, החל מסיפור אדם וחווה, שם נכתב “אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'” (בראשית ד’, כ”ו) ועבור באברהם שהקים מזבח פעמיים לצורך כך. מאוחר יותר מוטל על בני ישראל להקים את המשכן שבו ישכון שם ה’. אך בסיפור של מגדל בבל בונים בני האדם מבנה שתכליתו “וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם”. במקום השליחות המקודשת שבמרכזה האל ותכליתה הפצת שמו בעולם, מקדם דור הפלגה את שמו שלו ושם במרכז את האדם.
ברמה הפסיכולוגית ייתכן שהדור הזה, שחי סמוך כל כך לתקופה שבו העולם כמעט ונחרב על ידי המבול, פעל מתוך פחד ובאופן אינסטינקטיבי רצה לבנות מבנה שיהיה גבוה ככל שניתן ויסייע לו להימלט משיטפונות מסוכנים בעתיד. אך גם במקרה זה דומה שאותו דור האמין שיצליח לגבור על ה’, במקום לסמוך עליו שישמור את בריתו ויימנע מהשמדת האנושות כולה בשנית.
בימינו, בדומה לדור הפלגה, אנו מוצאים עצמנו בים של חוסר ודאות שבו עלינו לנווט במים הסוערים של המגפה העולמית כשלצדה מתקיים גם קיטוב ופילוג פוליטי חריף. בתקופה של חוסר יציבות שכזה, מפתה לחפש ודאות או להתעלות מעל המצב באמצעות יישור קו רק עם מי שחושב כמונו. עם התפתחות והתקדמות המדיה החברתית, האינטרנט רחב הידיים והמגוון ההולך וגדל של מקורות חדשותיים, יותר ויותר קל ונוח לנו להקיף את עצמנו רק באנשים שחושבים כמונו ומדברים בשפתנו וללמוד רק מהם. אך אם לא ניחשף לדעות מגוונות ולשפות רבות, גם אנו נסתכן במחשבה שהרעיונות שלנו בלתי-חדירים, נשגבים ויכולים להגיע השמיימה.
הגמרא במסכת בבא מציעא דף פ”ד ע”א מספרת לנו על רבי יוחנן ששקע באבל עמוק עם מות החברותא שלו. החכמים מציעים לו את רבי אליעזר בן פדת המלומד בתור חברותא חדש. בכל פעם שרבי יוחנן חיווה את דעתו, הזדרז רבי אליעזר להביא ברייתא שתתמוך בה. רבי יוחנן הזדעק ושאל את רבי אליעזר מדוע הוא אינו כמו החברותא הקודם שלו, שהיה “מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא [שואל אותי 24 קושיות שעליהן הייתי עונה 24 תשובות ומתוך כך הייתי מגיעה להבנה מלאה יותר של ההלכה]”.
שמיעת רעיונות מגוונים עשויה לשנות או להרחיב את חשיבתנו, ולכל הפחות, לחדד אותה. היא מאפשרת לנו לבנות רעיונות שיסייעו לאנושות לשגשג, לעגן אותם, וחשוב מכך, לשמור על שתי רגליים על הקרקע.
[1] תודה לבקה סנדור-ישראל שממנה שמעתי לראשונה את הפירוש הזה.
