חומש בראשית: ליהיות שותפים במעשה הבריאה

הרב בעז פש, ראש כולל "תורת יוסף" להסמכת רבנים 

שוב אנו שבים ונוטלים לידינו את הכרך הקיצוני מימין, את חומש בראשית. שנה חדשה, התחלה חדשה, קריאות חדשות, ואולי גם תובנות חדשות. נפתח ונקרא את הספר הזה, שבוע אחר שבוע, הכל חדש ולא מוכר, כאילו מעולם לא קראנו בו עדיין, לא עיינו במפרשים, לא הרהרנו במשמעויות, שוב הכל מלבלב בלב, חיים חדשים.

בכלל, כשאנו לוקחים ספר חדש ליד, שניה לפני שנפתח אותו ונקרא בו, אנו תוהים: מה אנחנו מצפים ממנו? מה התקוות שלנו למצוא בו? אילו המדובר בספר מתח – התשובה קלה, ציפיה שיגרום לנו להתרגשות קלה, שיגרוף אותנו לתוך עלילה שבסופה הטוב ינצח והרע ימוגר לנצח… וכשהמדובר בספרות יפה, אנו מצפים לרוממות נפש מסוימת בפגישה עם צורות ביטוי נעלות, בדמויות מורכבות, בשפה משובבת נפש, בערכים ודילמות שיטפחו את "מותר האדם מן הבהמה" שלנו. ואם ספר עיון כלשהו הרי שפחות נשים לב לשפה ולריגוש, ויותר אל האינפורמציה שנשאב ממנו אלינו, ה-INPUT חשוב, ותו לא. כל ספר וייחודו.

מה הציפיות מספר בראשית שנטלנו זה עתה לידינו? מה בכלל הציפיות מהקריאה בתורה? ריגוש זול? עלילה מסועפת? שפה נעלה? "פשע לא משתלם"? – לא בטוח שאלו תחומי ההתמחות הספרותית של התורה.

אז מה כן?

חכמים, כרגיל, נתנו דעתם גם לזה.

דברי רבי עקיבא מוכרים הוא זה שאמר: "'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה".

פחות מוכרים, אך לא פחות משמעותיים הם דברי בן עזאי (תלמידו-חברו של רבי עקיבא), הממשיכים או מקדימים אותו, שאמר: "'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול בתורה" (מדרש רבה בראשית כד,ז), או יותר פשוט: "זה כלל גדול בהבנת התורה".

כוונת בן עזאי כנראה, גם על המשך הכתוב האומר: "זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ, זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם" (בראשית ה,א-ב)

זהו סיפורו של האדם – אומר בן עזאי – ולא סתם אדם כיצור עצמאי, אלא האדם כפאר יצירתו של הקב"ה.

ספר בראשית מספר לנו את סיפורו של העולם, את סיפורה של האנושות על גילגוליה הראשוניים – שיחזרו ויתרחשו בהמשך ההיסטוריה שוב ושוב, פעם כטרגיה ופעם כפארסה, כדברי היסטוריונים. הספר יתן תיאור חי של האנושות הבראשיתית, מתוך מטרה ברורה לעצב בכך את דמותה, בהניחו לפניה את האפשרויות השונות: קטסטרופה אפוקליפטית או ימי משיח אוטופיים, נחמות ישעיהו או חורבנות ירמיהו, ההרפתקה הלא נודעת של האנושות מתחילה מכאן, וכיצד תסתיים? האפשרויות מרובות.

אך לא האנושות היא זו המספרת את הסיפור שלה. הבורא יתברך, המתגלה עם ראשית הסיפור האנושי, יוצר ורוקם את ראשית העלילה, והוא גם זה הקובע את כללי הז'אנר וכיצד היא אמורה להמשיך. הוא זה המביט אל תכלית כל הבריאה, וצופה מראש את כל הנסתרות, הוא זה הנמצא מאחורי כל ההתרחשויות, וגם יודע – או אולי גם קובע – מה יהיה כתוב בעמוד האחרון של הסאגה האנושית. והסיפור – שאמנם מסופר מנקודת ראותו של האדם, והוא הגיבור הראשי בו, מונחה ומנווט – תיאורטית בסתר, למעשה די  בגלוי – ע"י הבורא.

כך הדברים באים לידי ביטוי באינסוף מאמרי חז"ל, כמו זה למשל:

"אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדורות שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהן. ולמי גנזו? – לצדיקים לעתיד לבא" (בבלי חגיגה יב.)

והמדרש ממשיך ולוקח אותנו אל הרגע הראשוני של בריאת האדם, וכיצד ברגע זו של "המפץ הגדול", בעת המפגש בין האמן הדגול לפאר יצירתו, נכללת כל ההיסטוריה העתידית של היצירה, כך בלשונו הציורית-פיגורטיבית של המדרש –

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון היה מוטל מסוף העולם ועד סופו, מן המזרח למערב, מן הצפון לדרום, ואף בחללו של עולם היה מוטל… ועד שאדם הראשון מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו, שכבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון, וזהו שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם'" (בראשית רבה ח).

הספר נכתב ע"י ה', אולי גם תוכן העלילה, אבל את פרטי העלילה כותב האדם. ותפקידו הוא לגלות את הכוונה האלוקית בבריאת העולם ובהתרחשויות ההיסטוריות, ולכוונם כך שיתאימו, פחות או יותר, לרצונו הקדום של הבורא.

אנו, מלמד אותנו ספר בראשית, הננו ממשיכי דרכו של הבורא בבוראו את עולמו, שותפים – משניים או שווים – לו למפעל הגדול, כפי שהוא בורא עולמות ומחריבן – כך גם האדם, כפי שהוא מניע את גלגל ההיסטוריה – כך גם ביד האדם לעשות כן. ביד האדם להיות 'שותף להקב"ה בבריאת העולם – על ידי עשיית דין צדק, שמירת השבת, אמירת אמת, הלוואת כסף לדחוק במזומן ועוד. וביד האדם גם להחריב את העולם – על ידי מניעת העיסוק בלימוד תורה, התנהגות אימפולסיבית או מרושעת, קמצנות, רכילות מזיקה ועוד דברים רעים רבים.

ואם נשוב לשאלה הראשונה שלנו, מה נחפש בעת הקריאה מחדש בספר הזה? – נענה ונאמר, שאת עצמנו נחפש בו, היכן "תולדות האדם" שלי עצמי? איך הספר הזה מספר את הסיפור שלי, כאדם, כאומה, כמולקולה אנושית אחת זערורית בתוך כל המרקם העצום של היקום האינסופי? האם אכן הרעיונות שלי הם אותם הרעיונות המובעים בו? כיצד אמצא את 'האדם שבי', את האישיות האינדיבידואלית שלי, בתוך "ספר תולדות אדם" הכללי? והשאלה המציקה מכל: איך אני, במישור האישי, המשפחתי, הלאומי והאוניברסאלי מעלה את תרומתי להמשך העלילה של הספר האלוהי-אנושי הזה? ואיזה עמוד, שורה מילה או  אות שאני, האישי או הכללי, הותרתי בו?

***

בספר בראשית, כידוע, כמעט ואין מצוות מעשיות, עד כדי כך שחז"ל מביעים תמיהה מדוע בכלל הוא נחוץ לנו, ולמה נכלל בחמשת חומשי התורה, קובץ המצוות הבסיסי של עם ישראל. כך תמה רש"י בפתיחת פירושו לתורה – "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית…" (רש"י בראשית א,א), אבל קצת מצוות יש בספר הזה, וביניהן המצוה ראשונה שבתורה, והיא "פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ" (בראשית א,כח). וכהמשך טבעי, אם נפנה אל הקצה השני של היצירה, אל סופם של חמשת חומשי התורה, ונבקש את המצוה האחרונה בתורה – איכשהו נדמה שעל שתי המצוות הללו להיות קשורות זו בזו, בחינת "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, כשלהבת קשורה בגחלת" – נמצא את מצוות "וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את", המחייבת כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה משל עצמו. אולי זהו אותו 'ספר תולדות אדם' עליו דובר בתחילת הספר, כאילו לומר שעל פי הסיפור הכללי של תולדות האנושות בספר בראשית, ועל פי סיפור הייחודי של תולדות עם ישראל שבחומשים הבאים אחריו, שיחדיו מהוים את הבסיס ל'תולדות האדם' הככלי, קרי האנושות כולה – מהוים את המסגרת שעל פיה עלינו לצקת ולגבש את סיפור 'תולדות האדם' הפרטי שלנו, אותו מצווה אותנו התורה לכתוב במו ידינו.

בן עזאי, אגב, בחייו האישיים, אכן נהג כדבריו בפועל, כאשר ויתר על קיום המצוה הראשונה שבתורה, לטובת זו האחרונה, שבה ראה את הקיום הנעלה ביותר של המצוה הראשונה, בחינת "פריה ורביה בתורה".

אז כשניקח מחדש ביד את חומש בראשית, ערב שבת פרשת בראשית, החומש הישן שלעולם הוא אקטואלי, ושוב נשוב להרהר בקריאה מחדש בו – תעלה ותופיע התובנה שהמטרה הראשית בקריאה בו תהיה: לחפש את עצמי בו, לקרוא כך שיהווה שיקוף של דמות הדיוקן שלי, משהו שאני שייך אליו, והוא שייך לי, כאילו הייתי אני עצמי שכתבתי זאת, הן ברמה האישית, הנפשית-פרטית שלי, והן ברמות הכלליות יותר, הלאומית והאוניברסאלית. ואם מתייגעים ומחפשים – תמיד מוצאים, כך לימדונו חכמים. אולי לא בדיוק נמצא את מה שחיפשנו, אבל בודאי משהו שהחכמה האלוהית רצתה שנמצא ונאמץ אל לבבנו.

אכן, ספר בראשית הוא באמת 'ספר תולדות אדם', ו'הכלל גדול בתורה' הוא למקד את הקריאה בו ככזה – מציאת ה'תולדות האדם' שלי בתוכו.