חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת חיי שרה: החידוש שבקבורה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרס

בפרשת חיי שרה אנו קוראים על מהלכו של אברהם לרכוש אחוזת קבר לקבור בה את שרה. אברהם מבקש לקנות את מערת המכפלה בקצה שדהו של עפרון בן צוחר.

וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר: {ט} וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר: {י} וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר: {יא} לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:… ני וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב: {יח} לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ: {יט} וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: {כ} וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת: (ס)

מהמקרא עולה שאברהם קונה דווקא את מערת המכפלה לאחוזת קבר.

ישנן דעות שונות במדרש מדוע אברהם קונה דווקא את מערת המכפלה. ישנם מדרשים הטוענים ששם זיהה אדם הראשון את פתח גן עדן ושם קבר את חווה (בניגוד לספר החיצוני אדם וחווה בו אדם נפטר ראשון).

רעיון זה מענין זאת משום שלפי מדרשים אחרים פתחה של גהנום נמצא בירושלים או ממש מחוצה לה (גיא-הנום, עזאזל), מה שצובע בצבעים מרתקים את מערכת היחסים בין שני ערי המלוכה של דוד חברון- שהנה גן עדן אל מול ירושלים שהנה גיהנום.

החיבור של אברהם למלכיצדק מלך שלם בפתחה של גיהנום שם ניתן לאברהם לחם ויין, סמל התוצר האנושי- עומד בניגוד לפתח גן עדן שם אברהם מחפש אחוזת קבר לשרה רעייתו.

בגמרא מובאות כמה סיבות מדוע המערה נקראת מכפילה, חלק מן הדעות מדברות על כך שהיו שתי מערות בנויות אחת על השניה, חלק מן הדעות מדברות על הקבורה עצמה כך שזו מערה שקוברים בה בכפולות, דהיינו, קבורה הזוגית.

בכל מקרה, ברור שמדובר כאן במערה שאברהם קונה בכדי שתהיה שלו ושל משפחתו לאורך דורות. ברור לחלוטין ששיטת הקבורה במערות אלו היא בתצורה של זוגות וברור לחלוטין שהמת מוכנס כאן לתוך האדמה.

למען האמת, זוהי הפעם הראשונה במקרא בה אנו נתקלים בהתנהלות החי כלפי אהובו שמת. עד עכשיו המוות במקרא פשוט צוין, אך אין התייחסות לקבורת המת, אין התייחסות למה שעובר על האבל ועוד.

יש עוד לשים לב לכך שאין פה התייחסות לחיים שאחר המוות, אין פה התייחסות למאבק במוות, או הסתכלות על המוות כאויב.

במיתוסים השומריים-בבליים מתואר מותו של אדם כירידה לשאול. השאול הוא עולם אחר הנשלט בידי אלים אחרים וכפוף לחוקים מיוחדים. הירידה לשאול מתוארת כעונש או כחוויה לא-נעימה. גם בשאול יש דרגות שונות של סבל, וקיימת אמונה כי קרוביו של המת, בפרט בניו, יכולים להקל על סבלו בשאול באמצעות טיפול בקברו וקיום טקסים לזכרו. לפי המיתוסים השומריים-בבליים יכולים האלים להעניק לאדם חיי נצח באמצעות הפיכתו לאל. בפרט חוזר בגרסאות שונות מיתוס על-אודות אדם שהצליח לעבור בשלום מבול שהביאו האלים על הארץ, בזכות אזהרה שמסר לו אחד האלים. לאחר ששרד, הופך אותו אדם לאל וזוכה לחיי נצח. מיתוס זה משולב גם באפוס עלילות גלגמש, שם מכונה האדם שזכה לחיי נצח אוּתְנפּישתים. יש הטוענים כי הסיפור הזה שימש השראה לסיפור נח והמבול בספר בראשית, אולם בתנ”ך מודגש כי נֹח אמנם זכה להאריך ימים, אבל מת לבסוף. מהתנ”ך עולה כי המוות הוא ההבדל העיקרי בין האדם לאֵל – בעוד שהאל נצחי, האדם חייב למות.

האפוס השומרי-בבלי עלילות גלגמש עוסק ברובו בשאלת ההתמודדות עם המוות. הוא מספר את סיפורו של המלך גילגמש שיצא לחפש את חיי-הנצח, לאחר שראה את מותו של ידידו הטוב אנכּידוּ והחל לחשוש לגורלו שלו. הוא פוגש את אוּתְנפּישתים, האדם היחיד שזכה לחיי נצח, לאחר ששרד במבול שהביאו האלים על הארץ. אותנפישתים מבהיר לגילגמש כי המקרה שלו היה חד-פעמי, וכי האלים לא יתנו לאדם נוסף לזכות בחיי נצח. כדי שלא ישוב בידיים ריקות, נותן אותנפישתים לגלגמש צמח שאמור להשיב לו את עלומיו עד יום מותו, אולם כאשר מניח גילגמש את הצמח מידיו, מגיע נחש ואוכל את הצמח. לפיכך, נאלץ גילגמש להשלים עם הזקנה ועם המוות.

אך כאן, במותה של שרה אין התייחסות להכחשת המוות, אין מאבק במוות, אלא יש כאן השלמה עמו וקבלה שלו.

בכלל, דומה שאת המקרא שאלת אחרי המוות לא מעסיקה יותר מדיי, אנו לא מוצאים סיפורים מפורטים על אחרי המוות. כפי שציינו הפעם הראשונה בה יש התייחסות לדרך הקבורה היא בקבורת שרה.

דבר זה אינו מובן מאליו. אברה אבינו מגיע מאור ושם מנהגי הקבורה היו שונים לחלוטין.

כנראה בעקבות אברהם ושרה התנ”ך מייחס חשיבות עצומה להבאת מתים לקבורה, ובאופן מיוחד להבאתם לקבורה בנחלת המשפחה שממנה באו.

למשל, על קבורתו גדעון שהיה אחד השופטים שעליהם נכתב בספר שופטים:

וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי (שופ’ ח,לב).

על קבורתו של דוד נכתב בספר מלכים (מל”א ב,י):

וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד

וכשמת שלמה נכתב (יא, מג):

וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ רְחַבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו

בניגוד לכך, השארת מת מוטל בחוצות ללא קובר, היא בין הקללות הקשות שהמקרא מאחל לפושעים והלכו בדרכי הגויים.

בספר דברים נאמרו הדברים הבאים:

וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וְאֵין מַחֲרִיד (מחריד = מזיז אותה ממקומה. כח, כו)

מחבר ספר מלכים שקילל את ירבעם בן נבט כתב:

הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, וְהַמֵּת בַּשָּׁדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי יְהוָה דִּבֵּר (מל”א יד,

וירמיהו ששפך את זעמו על בני ירושלים הנצורים אמר:

מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ, לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ , לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ …. וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ (טז, ד).

אך כאשר אנחנו מרחיקים אל העת העתיקה ואל אזור אירן-עיראק של ימינו, הבאת המת לקבורה נחשבה פשע חמור ביותר.

בני העמים הקדומים שחיו בחבל ארץ זה ראו בגוף המת מקור לטומאה החמורה ביותר (כמו במקרא שמלמד אותנו שהמת הנו אבי אבות הטומאה).

בניגוד לעמדת התנ”ך, קבורת המת באדמה נחשבה על-ידם פשע חמור, משום שהיא טימאה את האדמה הקדושה.

ואם הושלכה הגופה אל המים, אזי היא טימאה את המים הקדושים.

ואם הושלכה לאש היא טימאה את האש הקדושה.

היות שהאדמה, המים והאש נחשבו יסודות קדושים, אסור היה לטמא אותם. והדרך הנכונה לטפל בגוף המתים הייתה להניחם בראש מגדל גבוה, במקום שבו יהיו מאכל לעופות השמים, שיכלו את הרקמות הרכות. קבורת השלד, או פיזור העצמות, תעשה רק כעבור חצי שנה, כאשר השלד יתייבש לחלוטין ואז יחדל לטמא (מענין לאור כך לקרוא מחדש את חזון העצמות היבשות אולי זו הכוונה בעצמות המפוזרות בשדה).

ניתן למצוא הד לדבר זה במנהג החניטה של המת המצרי המשאיר את המת בארון נפרד, או בניסיון לקבור את המת עם חפציו, מעין להמשיך לו את סביבת חייו בתוך המוות.

והנה אברהם משנה ממנהג המקום ממנו בא ופשוט קובר את שרה במערה, מחזיר אותה לאדמה.

גוף המת הנו כגופו של אלוקים (צלם אלוקים) ולכן קללת אלוקים תלוי. אין דבר יותר גדול מן האדם, במיוחד לא מהאדם האהוב- אך יש להשלים עם המוות ולא להכחיש אותו ולכבד את גוף האדם אף אחרי המוות.

זהו מסר מחודש ששולח לנו אברהם, גופו של אדם, צלם אלוקים שבו, אינו פחות חשוב מן היסודות הטבעיים.

כי בצלם אלוקים עשה את האדם.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}