יום של חסד

מאת הרב שי נווה, מנהל תוכני יחד-זהות יהודית בקהילה

ימים של חסד, כולנו מבקשים ימים של חסד, טוב ושמחה, במיוחד כשבעולם יש כל כך הרבה כאב וחוסר ודאות, כל כך הרבה דין. זו הזדמנות מצוינת לשחרר את יום הכיפורים מהחרדה שלו, מהפחד, ולראות אותו כמות שהוא, יום נפלא של חסד. בעשרות הזדמנויות שונות שאלתי בשיעורי את הקהל, כיצד הם חווים את יוה"כ, כיום של דין או יום של חסד, התשובה שקבלתי כמעט תמיד הייתה, 'מה בכלל השאלה? ברור שזה יום של דין, יש אפשרות אחרת?'.

אך הקשיבו נא למשנה הזו: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים"[1]. ההייתם מעלים בדעתכם לומר שהיום הטוב ביותר בשנה הוא יום כיפור? וכשהתלמוד פוגש את המשנה הזו הוא מגיב לזה באופן פשוט וטבעי, 'ברור שיום כיפור הוא אחד הימים הטובים ביותר בשנה, הרי הוא יום של מחילת עוונות!'.

המשנה איננה המקור הראשון לתפיסתו של יוה"כ כיום של חסד, אלה הפסוקים המפורשים בתורה שבכתב שמניחים את התשתית לזה[2]: "כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:".   יום הכיפורים, יום של כפרה, יום של טהרה. בתלמוד אנו אפילו מוצאים את שיטת רבי יהודה הנשיא שקובע ש'עצמו של יום מכפר'[3]: "דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מהלועג על חבירו ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה – יום הכפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר!".

קביעתו של רבי, מחשובי החכמים בדורו, מניחה נורמה מדהימה, יש כוח ביום הזה לכפר מצד עצמו, אפילו ללא חזרה בתשובה. לא התשובה גורמת לכפרה של היום, אלא כוחו המטהר של היום הוא זה שמביא לתשובה. התהליך הרוחני של יום הכיפורים הוא מחייב ביותר, מכיוון שאם א-להים כל כך מאמין בי, אם השם מקבל אותי כמו שאני, ללא תנאים וללא הגבלות, אז את ליבי ממלאת התחושה שאני חייב להיות ראוי לאמון הזה, אינני יכול לעבור את היממה הזו בהתעלמות ובשגרתיות. הדבר דומה לאמון שנותן הורה בילדו, שאם הילד בוגר מעט הוא מרגיש מחויבות גדולה להוריו דווקא משום שאהבתם אליו איננה יודעת גבולות.

משעה שנבין את שורשו וסודו של היום הטהור הזה, יום הכיפורים, נוכל לרדת מעט גם לשורשה של אחת מנקודות השיא והתמיהה של עבודת הכוהן הגדול ביום הקדוש הזה[4]:

וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיקֹוָ֔ק וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל:… וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה:… וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י יָדָ֗יו עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה:  וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר:

מה העבודה הזאת לנו? תורתנו שכל כך מקפידה שקורבנות יוקרבו רק במקדש, עם סדר עבודה מסוים, עם גבולות מאד ברורים, מה זה ראתה לשלוח קורבן לעזאזל? מה פתאום אנחנו שולחים שעיר למדבר? וכך כותב הרמב"ן בפירושו לתורה[5]:

וגורל אחד לעזאזל -… וזה סוד הענין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח … והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן…

והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו:

הרמב"ן מלמד אותנו שיש יום אחד בשנה שהוא יום של הרפיה, של קבלה. כל השנה כולה היא זמן של מאבק בעזאזל, תיחום ברור של מה ששייך למקדש ומה שיש להילחם בו, אך יש יום אחד שבו גם האזורים החרבים, המורחקים, הזרים, גם הם שייכים לקודש, גם הם מתחברים. הרגע הזה של שליחת השעיר לעזאזל מסמל את האינטגרציה המוחלטת של יום הכיפורים, הרמוניה טוטאלית של קבלה עצמית, של טהרה. רגע כזה שבו האדם הוא טהור, שהוא רצוי לחלוטין לפני הקדוש ברוך הוא, ללא גבולות, יום שמגלה שבעצם אין בכלל עזאזל.

נמצאנו למדים שסודו של השעיר לעזאזל הוא הוא סודו של יום הכיפורים, כוחו המטהר של היום מטשטש את הגבולות, תובע מאתנו רגע להרפות מהביקורת העצמית התמידית, מהאשמה, מהאחריות. ברור שבשגרת השנה השפה היא שפה אל אחריות וביקורת עצמית, אך לעיתים האשמה הזו עלולה גם לתקוע אותנו, ליצור קיבעון ועצבות. על כן זכינו שיש יום אחד בשנה שתובע מאתנו להפסיק להביט לאחור, להרפות מהעבר, להאמין שיש לנו סיכוי להשתנות ולהתחדש. השם מאמין בנו אז כדאי שגם אנחנו נאמן בעצמנו.

נחתום את מאמרנו בחתימת הברכה האמצעית של כל חמשת התפילות של יום הכיפורים:

אֱלקֵינוּ וֵאלקֵי אֲבותֵינוּ מְחל לַעֲונותֵינוּ בְּיום צום הַכִּפּוּרִים הַזֶּה, מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ וְחַטּאתֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ, כָּאָמוּר אָנכִי אָנכִי הוּא מוחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטּאתֶיךָ לא אֶזְכּר:  (ישעיה מג כה)
וְנֶאֱמַר, מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:  (שם מד כב)
וְנֶאֱמַר, כִּי בַיּום הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכּל חַטּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:  (ויקרא טז ל)
… כִּי אַתָּה סָלְחָן לְיִשְׂרָאֵל וּמָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן בְּכָל דּור וָדור וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ מוחֵל וְסולֵחַ:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ מוחֵל וְסולֵחַ לַעֲונותֵינוּ וְלַעֲונות עַמּו בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמַעֲבִיר אַשְׁמותֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיום הַכִּפּוּרִים:

והלוואי ונאמין בכפרה ובטהרה, יום כיפורים טוב ושמח.

[1] משנה, מסכת תענית, סוף פרק ד'.

[2] ספר ויקרא, פרק ט"ז פסוק ל'.

[3] תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה עמוד ב.

[4] ויקרא, פרק ט"ז, לקט פסוקים.

[5] רמב"ן, ויקרא, פרק ט"ז פסוק ח'.