היא יושבת מולי, על הקצה של הקצה של הספה, ידיה מוחות את הדמעות. הכאב שלה זועק לכל עבר. "לא מספיק החיים הקשים שעברתי – האלימות, ההתעללות, ההשפלות? יותר מעשר שנים הוא מאמלל אותי, ואני מתחננת לגט, ואלוהים ממשיך להעניש אותי. כנראה עשיתי משהו כל כך נורא שמגיע לי הסבל הזה".

אני מביטה בה ורוצה לצעוק – זו לא אשמתך! אין פה עונש, זו לא גזירת גורל, זה משהו במערכת שמקולקל. רוצה – ושותקת. אוספת את כל כאביה ועוזרת לה לחזור לכוחותיה, כי בכל זאת יש חיים, ילדים, עבודה, חשבונות לשלם, אמונה.

שלוש שנים חלפו מאז הגעתי ל"יד לאישה", ארגון המסייע משפטית ונפשית לנשים מסורבות גט ועגונות. במסגרת תפקידי כעובדת סוציאלית של אזור הצפון, אני מלווה נשים שנמצאות במאבק יומיומי להשגת חירות. למרות לא מעט זמן שחלף, מפליא אותי בכל פעם מחדש שבשנת 2022 מדינת ישראל, המתיימרת להיות מערבית ומתוקנת, מדינה שזה שלושה עשורים מתהדרת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בוחרת להחריג מתוכו נשים בכך שנשללת מהן זכות בסיסית שהן עדיין נלחמות עליה – להיות חופשיות.

במציאות זו, אישה שרוצה להתגרש, מסיבות כאלו ואחרות – החל מחוסר התאמה ומשיכה, או תחושה שהיא לא מגשימה את עצמה בקשר, ועד לעובדה שחיי נישואיה רוויים באלימות על כל סוגיה – מוצאת עצמה נתונה ליחסי שליטה וטרור, תלויה בהסכמת בעלה ליציאתה לחופשי.

במציאות זו, ברוב המקרים, בעל שבחיי הנישואים היה קנאי, אלים ופוגעני, לא ימהר לנדב את הגט, וימשיך במסכת האלימות והייסורים תוך שימוש ציני ומתעלל בכוח שניתן לו על ידי החוק וההלכה.

וכך, נשים רבות מוצאות עצמן כלואות בתוך מערכת יחסים מתעללת, ותלויות בגבר הסרבן בדרך אל חירותן. המקרים הולכים ונערמים, עוד ועוד נשים שבויות ממשיכות להגיע לפתחנו, ולנו לא נותר אלא ללוות אותן אחת־אחת אל עבר החירות, כאשר המטרה היא שלא תישארנה לבד בשום שלב בתהליך. לשמחתי, אם בעבר אישה היתה מגיעה לבית הדין ומוצאת עצמה מוקפת גברים – כיום המצב שונה לחלוטין, והיא מגיעה בליווי עורכת דין ועובדת סוציאלית, ועוד לפני שהחל ההליך המשפטי מרגישה חזקה ובטוחה יותר.

כאישה וכעובדת סוציאלית, אני מאמינה בחוזקה של קהילה, ובמקרה זה – צוות נשי רב־מקצועי המהווה מקור כוח וממלא בתקווה, לצד חיבורים למקורות התמיכה בקהילה – אגפי הרווחה, בתי ספר, תחנות למניעת אלימות במשפחה, משרד השיכון ועוד.

אני מודה כי בטרם הגעתי ל"יד לאישה", כמו מרבית האנשים, לא ממש ידעתי מהי סרבנות גט. אולם מאז שאני מלווה את אותן נשים אמיצות, ברור לי שזוהי אינה בעיה פרטית, אלא חברתית, ושתפקידנו כחברה הוא הרבה מעבר להענקת סיוע נקודתי. במיוחד בימים אלה, שבהם אנו מציינים את חג החירות, מוטלת עלינו האחריות להילחם לשינוי מדיניות ולהעלאת המודעות לבעיה, על מנת שיחד נביא לסיום מסען של נשים רבות כל כך מהשבי אל החירות.

הכותבת היא עובדת סוציאלית בסניף צפון של ארגון "יד לאישה" מבית רשת "אור תורה סטון", המייצג עגונות ומסורבות גט.

לקריאת הטור דעה באתר ישראל היום