"הפרשה והמיתוס" פרשת יתרו- סיני, לא הפומביות אלא תוכנה

פרשת יתרו, פרשת מתן תורה הנה יסוד באמונה היהודית. אלוקים יורד על הר סיני ומשמיע לכלל ישראל את עשרת הדיברות. בין אם עם ישראל שמע מן השמים רק את שתי הדיברות הראשונות ואת שאר הדיברות הוא שומע מן משה רבינו, או שעם ישראל שומע את כלל הדיברות, או אפילו שומע את כולן ממשה, עצם המעמד של האלוקים מדבר לאומה כולה והעם מקבל עשרה דברות המהוות יסוד ובסיס לזהות הישראלית, נחרט בלב עם ישראל.

חשוב להדגיש, שבניגוד למחשבה הרווחת שמקובלת בעקבות דברי רבי יהודה הלוי, כזו הטוענת שאין באף תרבות אחרת נס כמו סיני שנעשה לעיני קבוצה כה גדולה של אנשים, ישנן תרבויות אחרות בהן ישנה התגלות לקבוצות גדולות ביותר של אנשים. פומביות מעמד הר סיני, מהווה עבור רבי יהודה הלוי ראיה לאמיתות המסופר בתורה, שהרי לא הגיוני שיסופר סיפור אגדה הכולל כל כך הרבה אנשים ואף אדם לא יאמר שהדברים אינם נכונים. אך כפי שאמרנו, ישנם סיפורים דתיים אחרים של מעשי מופתים מדהימים בתרבוית אחרות שגם הם נעשו לעיני אנשים רבים.

לדוגמא, באפוס האינדיאני 'שירת היוואתה' בפרק הראשון 'מקטרת השלום'. שם מופיעה הרוח הגדולה, אדון הארץ ומושלה, גיטשי מניטו (Gitche Manitu) רב הכוח, בורא השבטים ואדון העמים ומכנס את כל שבטי האינדיאנים תחת ההר המקודש לו להשמיע להם נאום של שלום ואחווה. המעמד רב פאר ומרשים לא פחות ממעמד הר סיני מבחינת האפקטים הויזואלים שלו: ההר רועד ועולה בלהבה, בעקבותיו של האל פורץ נהר אדיר ולבסוף הוא עולה השמימה לעיני לוחמי כל השבטים.

מיתוס פומבי נוסף הוא המיתוס של אנשי העיר תבי, הנוגע לייסוד העיר הקדושה. לפי מיתוס זה, בני תבי הראשונים בקעו מהאדמה, אחרי שהמחוקק שלהם, קדמוס (Cadmus), זרע שיני דרקון על האדמה. גם לסיפור זה עדים "כל העם" – הפעם העם היווני.

גם בברית החדשה מסופר שישו עושה נס לעיני 5000 איש, הוא מאכיל 5000 איש בעזרת חמש כיכרות לחם ו-2 דגים.

מובן, שאנו לא נטען שהעובדה שהיו המון אנשים שנטען שהיו עדים למאורעות אלו הופך אותם לנכונים. למען האמת, אני גם לא בטוח שזהו לב הטענה של רבי יהודה הלוי.

אחת מן התגליות הארכיאולגיות המרתקות ביותר בהקשר של לוחות הברית, הגיעו מן מקדש בעיר פילדלפי.

במקדש פרטי מפילדלפיה שבאסיה הקטנה מהמאה הראשונה לפנה"ס נמצאה כתובת יסוד של המקדש. בכתובת זו מפורטים הצווים של האלה אגדיסטיס, שלה הוקדש המקום. האיש אשר יזם את חקיקת הכתובת, דיוניסיוס שמו, בחלומו זכה כביכול להתגלות זבס, שמסר לו את המצוות שנרשמו על הכתובת. המצוות מחייבות את כל באי מקדש זה או את השייכים לבית (οΐκος) זה, ובאי המקדש נשבעים על קיומן. הציוויים הם:

לא להשחית עובר ולא להשתמש באמצעים להפלת ולדות.

לא לגזול.

לא לרצוח.

לא לגנוב דבר.

להיות נאמן (εύνοεĩν) למקדש.

אם מישהו יעשה (עבירה) או יתכנן (לעשות), לא ירשו לו ולא ישתקו, כי אם יגלו זאת ויענישו אותו.

לא ישכב איש עם אישה זרה זולת אשתו… לא עם נער ולא עם בתולה.

קל לראות, שיש דמיון מסוים בין הלוחות שנמצאו בפילדפי, לבין חמשת הדיברות האחרונות. כמובן, שכאשר יש דמיון, צריך לשאול על השוני.

יתר על כן, אנו מכירים הקבלות רבות בין החוק המוסרי של עמי האיזור, לחוקי התורה. התורה אכן משתלבת במרחב החוק המוסרי של עמי האיזור ועל אף שדי ברור שמה שמופיע בה הנו החוק הידוע של עמי האיזור עם התאמה לרוח עם ישראל, לא כאן מצוי החידוש הגדול של החוק האלוקי. אי אפשר להבין את החידוש שבו, ללא הבנה מה התחדש במעמד הר סיני ולהתמקד בלוח הראשון שהוא לוח ההתגלות.

כתוספת לחשיבות מעמד הלוחות הכתובים, בימי קדם ראוי להזכיר את סיפורו של פאוזאניאס על מקום קדוש ביוון (ארכדיה) שבו עמדו שתי אבנים, שביניהן הונחו הספרים הקדושים (השווה ספר התורה שהושם "מצד ארון הברית", שבו הונחו לוחות הברית, דב' לא, כו), והמאמינים היו נשבעים באבנים אלו (2, 15, VIII).

פרופ' משה ויינפלד מסביר שגם הלוחות עצמם, שהיוו ברית בין ישראל לבין האלוקים, יש להן מקבילה אצל עמי האיזור:

"במדבר סיני נתקבלו עשרת הדיברות בניסוחם הקצר והמקורי כמגילת-יסוד של עדת ישראל, שנחרתו או נכתבו על שני לוחות אשר כונו לאחר מכן "לוחות הברית" או "לוחות העדות" הלוחות שימשו עדות על התחייבותם של בני ישראל לשמירתן ולקיומן של המצוות שנחרתו עליהם. לוחות אלו הושמו בארון הברית, אשר יחד עם הכרובים סימל את משכן האל. הכרובים נחשבו כיסא האל והארון שמתחתיהם נתפס כהדום רגליו. ואכן ידוע לנו היום מתעודות חתיות בנות זמנו של משה, כי את תעודות הברית נהגו העמים לשים לרגלי האל, דהיינו לרגלי הפסל, בדתות של אומות העולם בזמן הקדום. אנאלוגיה זו לנוהגי בריתות בימים ההם מסבירה לנו את סיבת שבירת הלוחות על-ידי משה כאשר ראה את בני ישראל סוגדים לעגל הזהב. מעמי המזרח הקדמון, ובעיקר ממיסופוטאמיה למדנו, כי שבירת הלוח פירושה ביטול ההתחייבות. הביטוי הקלאסי המיסופוטאמי לעניין זה הוא tuppam hepû 'שבר את הלוח' (השווה tabulae novae ברומא, שכתבו לאחר ביטול חובות קודמים). מסתבר אפוא, שמשה לא עשה זאת מתוך חולשה או כעס, כי אם במחשבה תחילה.הפרת ההתחייבות הראשונה שבעה"ד (עשיית פסל ומסכה) גררה בהכרח ניפוץ הלוחות שעליהם חרותה ההתחייבות"

לאור הדברים של ויינפלד ולאור המיתוסים מן התרבויות אחרות שנטען שגם הם נעשו לעיני עמים רבים ולאור התוכן של הלוחות וקובצי החוקים המקבילים שגם הם חרוטים על הלוחות, ניתן להגדיר את החידוש שיש במעמד הר סיני ועשרת הדברות בכלל.

כאשר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מדבר על הפומביות של מעמד הר סיני ועצם היות פומביות זו ראיה לאמיתות המעמד, לדעתי יש לומר שהטיעון אינו רק על האמיתות ההיסטורית (על אף שרבי יהודה הלוי מנסה להוכיח את האמיתות מעובדה זו מה שלא מוכרח בעיני), אלא בעקר על העובדה שכלל העם מקבל תורה, דווקא במעמד שמתואר כמו מעמד הר סיני ואת כך שיש ללוחות שני חלקים, חלק ראשון שעניינו הנו בן אדם למקום וחלק שני שעניינו הנו בן אדם לחברו שמקביל לקבצי חוקים אחרים.

בניגוד ללוחות במקדש בפילדלפי, שהוצבו לאחר התגלות לאדם אחד אך ניסו לחייב רבים, בניגוד להתגלויות המוניות אחרות שהיו אך ורק התגלות שבאה לגלות את גדלות האליל, כאן יש התגלות אלוקית לעם שלם שהתוכן שלה הנה שני צדדי הלוחות. לוח אחד של בן אדם למקום שמאפיין את ההתגלות ולוח שני שמאפיין את את הבן אדם לחברו שצומח ומגיע דווקא מתוך ההתגלות הכללית של הבן אדם למקום.

החידוש הגדול במעמד הר סיני ובלוחות, הנו שההתגלות מול כל העם התוכן שלה הוא כפול. התגלות לכלל העם של האלוקות שמתוכה נובע גם החיוב והמעמד של הלוח של הבן אדם לחברו.

בניגוד ללוחות של פילדלפי שחייבו רק את מי שנכנס למקדש, החיוב של עשרת הדיברות ובמיוחד החלק השני שלהם, נובע מן ההתגלות לכל העם שיוצרת את הקשר בין העם לאלוקות, אך הברית אינה רק מלמדת על מציאות הא-ל אלא הפומביות שלה יוצרת גם את המעמד של הלוח השני, גם הוא התוכן של ההתגלות, גם הוא נובע מן הברית בין ישראל לבין אלוקי, זהו חידוש מהפכני שמתחיל את עקרון הכפול שילווה את הברית של ישראל עם האלוקים, הקשר לא-ל אך גם הקשר לאחר שכרוך באותה התגלות עם הקשר אל האל.