כי אם בתורת ה' חפצו

מאת הרב ד"ר כתריאל ברנדר, נשיא, ראש הישיבה וראש מוסדות אור תורה סטון

מפני מה אנו מוצאים יהודים דתיים לומדי תורה ושומרי מצוות שבניהם לא זכו להיות כמותם? לכאורה היינו מצפים לראות תופעה הפוכה, הרי בני לומדי תורה רגילים בדברי תורה, הוריהם יודעים לפרש ולהנגיש להם את הכתוב ויכולים לטעת בהם אהבה לתורה ולימודה, ואף היה אפשר לחשוב שהגנטיקה תפעל את פעולתה. מסתבר ששאלה זו, שעולה פעמים רבות גם בימינו, נידונה כבר בתלמוד במסכת נדרים (פא.). כמובן שבעצם הדיון של חז"ל בדברים יש חשבון נפש עמוק ומרשים על דרכיהם ועל חינוך ילדיהם, שאולי היה נאה אף בימינו. ואכן, חז"ל מבינים שהדברים עולים כך בכדי שלא יתגאו תלמידי החכמים על הציבור ופן יטעו לחשוב כי התורה ניתנה להם בירושה. רבינא מציע גישה אחרת ומפתיעה: 'שאין מברכין בתורה תחלה', זאת בהמשך לדברי רב שאף תולה בטעם זה את חורבן הבית הראשון. אם כן הדבר, יש לשאול מה פשר החשיבות אותה מייחסים חכמים לברכות התורה, שבגינם נאלמו בניהם וחרב ביתנו.

בהלכות ברכות שבספר אהבה, פורט הרמב"ם ומבאר את סוגי הברכות השונים: ברכות נהנין, ברכות המצוות וברכות הודאה. לאחר מכן הוא ממשיך ומתייחס ארוכות לסוגי הברכות השונים, החל מברכת המזון ועד לברכה על נטילת ארבעת המינים בסוכות. בולטת בהיעדרה התייחסותו לברכות התורה, בהם נגע דווקא בהלכות תפילה, פרק ז' הלכה י':

"המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות ואח"כ קורא ואלו הן: אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה, הערב נא ד' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך כל בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל, ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ד' נותן התורה"

משתמע מדבריו שמדובר בברכה המאפשרת את הלימוד. אם אדם מעוניין לאכול תפוח עליו לברך 'בורא פרי העץ', ואם בחר עתה ללמוד תורה הוא מקדים ומברך את ברכותיה. אלא שבהלכה הבאה מעגן הרמב"ם את הברכה באופן יומי, וקובע כי לאחריה האדם צריך לקרוא מאמר זה או אחר במקרא ובדברי חז"ל:

"בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואחר כך קורא מעט מדברי תורה, ונהגו העם לקרוא ברכת כהנים, ויש מקומות שקורין צו את בני ישראל ויש מקומות שקורין שתיהן וקורין פרקים או הלכות מן המשנה ומן הברייתות"

אמנם, לא ברור מה פשר שניות זו: האם הברכה באה כדי לאפשר את הלימוד, או שמא היא דווקא גורמת לו? ובכל מקרה מדוע נשנו הדברים בהלכות תפילה ולא בהלכות ברכות או תלמוד תורה?

אם נחזור לדברי התלמוד (ברכות, יא:), נראה כי שאלה בסיסית יותר נתונה במחלוקת: איזה לימוד מחייב ברכה? בעוד ר' הונא קובע כי מברכים רק על לימוד מקרא, ר' אליעזר מוסיף את המדרש, ר' יוחנן את המשנה ורבא מרחיק וקובע שאף על התלמוד יש לברך. מה הטעמים מאחורי מחלוקת האמוראים? ניתן להציע כי ר' הונא רואה את ברכות התורה כנותנות היתר ורשות לאדם לגעת בדברי האל, ולכן הן נסובות רק על לימוד מקרא. ר' אליעזר ור' יוחנן חולקים בשאלת המרחק מדברי המקרא בו טקסט מאבד מקדושתו. האם הקדושה נעצרת במדרשי המקרא או ממשיכה עד לסידורם כהלכות פסוקות במשנה? אך רבא, שהלכה נפסקה כמותו, מוסיף ומחדש כי אף שיח אנושי שמפרש טקסט אנושי חייב בברכה.

דברים אלו מתקשרים אף ללשונן של שלוש הברכות. הברכה הראשונה, 'ברוך אתה… וציוונו על דברי תורה', מתייחסת לקשר היסטורי שראשיתו עוד במעמד הר סיני, ומאז ועד היום לכל אחת ואחד מאיתנו קשר בל ינתק לדברי תורה. בהקשר זה מעניין לשים לב לנוסח הפסיבי והסטטי בו בוחר הרמב"ם 'על דברי תורה', במקום הנוסח האקטיבי 'לעסוק בדברי תורה'. הברכה השנייה, הפותחת ב'הערב נא' וחותמת 'המלמד תורה לעמו ישראל', מוסיפה את הקשר האישי של הלומד לתורה. עלינו להמשיך את החוויה העוצמתית של סיני דרך ההתעמקות שלנו בתורה, לתעל את הקולות והברקים דרך בית המדרש, כי כבר קבעו חכמים שאין הצדקה לקיומו של בית מדרש ללא החידוש. כך מובנת גישתו של רבא. דווקא שיחת החכמים היא הביטוי העוצמתי ביותר לקדושה, מכיוון שבה אנו מוצאים את החי והנצחי שבתורה, את אור ה'. הברכה השלישית קושרת את שתי הנקודות האלו יחד, 'אשר בחר בנו מכל העמים' – ממד היסטורי פסיבי, אך במקביל 'נתן לנו את תורתו' – ממד אקטיבי המבטא את האחריות שלנו להמשכיותה של התורה.

אם כן, ברכות התורה לא נועדו רק לאפשר את הלימוד או להודות על הזכות שבו, אלא לתת הקשר לדברים. התורה באה יחד עם מצפן המצביע תמיד לכיוון הלומד, הנמשך מכוח הכבידה של אהבת המסורת, האחריות כלפיה ותאוות החידוש, מצפן המורה לנו את הדרך, מאין באנו ולאן אנו הולכים. הרמב"ם, בניגוד למוני המצוות האחרים, לא מונה את מצוות ברכת התורה כחלק מהתרי"ג בספר המצוות (עיין השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשין מצוה טו ובעל מגילת אסתר שם). מבחינתו, לא מדובר במצווה נבדלת ממצוות תלמוד תורה. לקונטקסט אין משמעות עצמאית ללא הטקסט, והכתוב לא בא אל מימושו ללא הקשרו. כך ניתן להבין גם את השניות שהצבענו עליה בדברי הרמב"ם. נכון לומר שהברכה מאפשרת את הלימוד, אך לא פחות מכך הברכה יוצרת את הלימוד.

מסיבה דומה הלכות ברכות התורה מופיעות במשנה תורה בתוך הלכות תפילה, משום שתפילה ותלמוד תורה הם שני צדדים של אותו מטבע, דרכי ההתקשרות בין הקב"ה לעמו. בעוד התפילה נובעת מלמטה ופניה כלפי שמיא, התורה מקורה ממעל ופניה לארץ. ברכות התורה, בדומה לתפילה, הן פעולות שראשיתן באדם, 'אתערותא דלתתא' בלשון הסוד. הן ממסגרות את השיח, מצביעות על ייעוד וכוונה, ומושכות את הלימוד ללומד.

מעניין לראות בהקשר זה נקודה נוספת. את הברכה השלישית, ברכת 'אשר בחר בנו', מברך בשנית, לאחר ברכות השחר, אדם שעולה לתורה בבית הכנסת. הקריאה הציבורית בתורה היא מדורת השבט של הקהילה הדתית. שבת אחר שבת, שנה אחר שנה, הקהילה מתכנסת ויוצרת קשר משותף עם התורה, קשר הנוסף על גבי החיבור האישי של כל אדם. במובנים רבים, קריאת התורה היא הנותנת הקשר לחיי הקהילה, היא המאפשרת את התכנסות היחידים לציבור. הפן האישי והפן הציבורי הן ה'צווי דינים' שבלימוד תורה.

כפי שביארנו, הברכות משמשות בתפקיד כפול. מחד הם מתירות ומאפשרות את הגישה אל הקודש, את השקיעה של הלומד בעולמה של תורה, ומאידך הן מעוררות את הלימוד. האדם המברך מכיר בפלא שעומד לפניו, ומתמלא תשוקה ורצון להתעמקות ולחידוש. לפתע הוא חש את ריאותיו ריקות, והוא חייב למלאן באוויר, לנשום פנימה רוח וקודש. איך יכול אדם לברך את ברכות התורה ולא לשבת ולקרוא פרק חומש או דף גמרא?

וזו היא אולי הטרגדיה של חלק מבנינו. לעיתים הלימוד חסר קונטקסט, אדם לא מבין לשם מה ומי הוא יושב וקורא בטקסטים בני מאות ואלפי שנים, מה נקודת המפגש ביניהם ולאן הם מוליכים אותו. אך במקרים אחרים אדם טובע בהקשר של הדברים, כל חייו הוא שומע על חשיבות הלימוד ועל גדולת המסורת, הוא מקבל כלים ופרשנויות, ידע וסולמות, עד שלא נותר לו מרחב לתמרון. בהקדמת רב חיים מוולז'ין לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא הוא מתאר את הצורך באוטונומיה בלימוד תורה:

“והעולה על כולם – הן הן גבורותיו ונוראותיו. כי לא הראה את נפשו טוב רק בעמלו אשר עמל בחכמה ובדעת ובכשרון ואחר רב יגיעותיו וכאשר חסו עליו מן השמים ונתגלו לו מעיינות החכמה רד"ר וסתרין דסתרין זו היה אצלו מתת אלוקים. וזולת זה נפשו לא רצה בם. אף כי רצו למסור לו מן השמים בלא שום עמל ויגיעת בשר רזין וסתרין עליוני עליונין ע"י מגידים מארי דרזין ושרי התורה. לא נשא עיניו לזה עמו היתה וריחקה. כי שמעתי מפיו הק' [הגר"א] שפעמים רבות השכימו לפתחו כמה מגידים מן השמים בשאלתם ובקשתם שרוצים למסור לו רזין דאורייתא בלא שום עמל. ולא הטה אזנו אליהם כלל. וא' מן המגידים הפציר בו מאד. עכ"ז לא הביט אל מראהו הגדול. וענה ואמר לו איני רוצה שתהיה השגתי בתורתו ית"ש ע"י שום אמצעי כלל וכלל. רק עיני נשואות לו ית"ש מה שרוצה לגלות לי וליתן חלקי בתורתו ית"ש בעמלי אשר עמלתי בכל כחי. הוא ית"ש יתן לי חכמה מפיו דעת ותבונה ושיתן לי לב מבין וכליותי יעשו כשתי מעיינות. ואדע כי מצאתי חן בעיניו. ואיני רוצה אלא ממה שבתוך פיו. וההשגות ע"י המלאכים המגידים ושרי התורה אשר לא עמלתי ולא חכמתי אין לי בהם חפץ."

מגידים ומלאכים התגלו עליו ורצו להאציל לו תורה ממעל, ללא עמל וללא יגיעה, אך הגאון הבין שבכניעה לרצונם הוא מוותר על עצמאותו, מפסיד את חירותו ואחריותו לעולם של תורה. אמנם ללא אוריינטציה האדם הולך לאיבוד, אבל כאשר היא עודפת הוא לא הולך לשום מקום. הפליאה נעלמת, החידוש נגנז, אין אוויר לנשימה. גם אם חכמים ברכו לפני הקריאה בתורה, בניהם כבר שכחו כיצד.

לצערי, רבים מבנינו ובנותינו חשים כך בקהילותינו. זה יכול לנבוע מסיבות רבות. קיימת בחירה חופשית ויש צורך במזל – "הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת בהיכל". עם זאת, תפקידה של הקהילה הוא לתת הקשר לאדם לחיים של אמונה והלכה, אך תחת זאת היא לעיתים כובלת אותו בפרשנות יחידה, במסורת מסוימת שלא משאירה מרחב אישי. מאחורינו חודשים ארוכים בהם ננעלו בתי הכנסת, הופרדו הקהילות וספר התורה נותר מיותם בארון הקודש. רבים ניסו לשמר בביתם מנהגי תפילה וקראו בתורה מחומש, ברי המזל מביננו זכו אולי למנייני רחוב או מרפסת, וכולנו גילינו הקשרים חדשים, געגועים לקהילה של העתיד. עם החזרה לבתי הכנסיות ולישיבות, נצטרך להשכיל ולשמר גם בתוך הקהילה את הפליאה והחידוש, להשאיר לכל מתפלל ומתפללת אוויר לנשימה וסיפור לספר.