חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

כערוגת הבושם 

מאת הרב דניאל אפשטיין, מדרשת או”ת לינדנבאום

הרב דניאל אפשטייןפנים שמחות מקבלים את הבאים למניין שלנו, שכבר מלחשים על קיצו הקרב, עם פתיחת בתי הכנסת שהעלו אבק במשך שנה.
החיים חזרו למסלולם, בתי הספר נפתחים ללימודים רגילים, אפשר כבר להכיר את פני האדם במרחק ד’ אמות ולברכו, והעניינים הפוליטיים יגעים כרגיל. הכול זורם, כפי שאמר לפני למעלה מאלפיים שנה הפילוסוף הרקליטוס.
אני עוצר לרגע, אחרי כתיבת המילים האלה, מפני שבשבוע שעבר נכנסתי לחנות הספרים בשכונתי, ועיני צדה ספר חדש, “אורות נגד” מאת המשורר פאול צלאן. מתחת לשם הספר נאמר “פרוזה ואפוריזמים, רשימות מן העיזבון”.
פאול צלאן, משורר יהודי, יליד צ’רנוביץ, ניצול שואה שהוריו נספו בתופת המלחמה, הקדיש את שירתו למסירת עדות בשפה הדורשת הקשבה מיוחדת. אסתפק בשתי השורות הפותחות את הספר “סורג–שפה” (שתירגם שמעון זנדבנק):
עץ-לבנה, עליך צופים לבנים אל החושך.
אמי, שערה לא הלבין מעולם.
פני המשורר אל האפלה, שבה נבלעו פני האם. אבל לא על האפלה אני רוצה לדבר היום, כאשר אנחנו נהנים מן הזרימה המחודשת של החיים. בצאתי מן החנות, דפדפתי בספר החדש המפגיש אותי שוב עם הדמות הטרגית של העד המיוחד הזה, ואני קורא ב”אחרית דבר” מאת גלילי שחר את הציטוט הבא מתוך הספר:
“הכול זורם”: גם המחשבה הזאת, האם אינה שבה ועוצרת את הכול?
“צלאן מבחין, כותב גלילי שחר, כי המחשבה על אודות מרוצת הדברים, המחשבה עצמה על אודות “הכול זורם”, מחוללת עצירה, מצב דומם… המחשבה על “הכול זורם” בעצמה, אינה זורמת אלא מחוללת עצירה.”
ואני, הקורא את האפוריזם הקצר הזה, עוצר בדרכי. אנחנו אומרים “הכול זורם” ונהנים לחזור לחיים נורמליים, לחיים בלי הפסקה. התנועה זורמת, אפשר להזמין מקום בבית מלון לחג הקרוב – אולי לדובאי? – אפשר להזמין את הקרובים שהיו כה רחוקים במשך שנה, ומי אני כדי להטיל צל על השיבה לנורמליות? ובכל זאת אני שואל: האם צלאן מתכוון לומר שהזרימה, זרימת המילים, המחשבות, תנועת הרכבים והאנשים ברחובות, מסתירה, ואפילו משרתת את העצירה, את החזרה להרגלים הישנים ואת קיפאון המחשבה וקהות הרגשות? האם הנורמליות, השגרה הברוכה שחזרה, היא כסות עיניים?
כמובן, עינינו פקוחות ואוזנינו כרויות אל המציאות הסובבת אותנו. העולם חזר להיות העולם המוכר שבו אנחנו מתנועעים, לומדים, עובדים, ונהנים מקרני השמש ומזמרת הציפורים.
בספרו של אלבר קאמי, “הדבר”, אחרי ששככה המגפה שפקדה את העיר אוראן במשך שנה, התושבים מחכים בתחנת הרכבת ליקיריהם שנפרדו מהם עם פרוץ הדבר. אחד מהם, שנפרד מאשתו במשך שנה, וממתין לשובה,
“…לפי שעה ביקש לנהוג כמו כל האנשים סביבו, שנדמו כמאמינים שהדבר יכול לבוא וללכת בלי שישתנה לבם של בני-האדם.
ואז, צמודים זה לזה, חזרו הכול לבתיהם והם עיוורים מלראות את שאר העולם, חוגגים את ניצחונם על הדבר, לכאורה, ואין דעתם נתונה לשום סבל ואף לא לאלה שבאו עמם באותה רכבת ולא מצאו איש והתכוונו לקבל בביתם את האישור לחששות שכבר התעוררו בלבם מחמת השתיקה הארוכה… האנשים האלה, אימהות, בעלים, אוהבים שאבדה להם כל שמחתם עם הנפש שנבלעה בתוך בור אנונימי או התערבבה בתוך ערימת אפר, לגביהם הדבר עדיין נמשך.
אבל מי חשב על בדידותם של אלה?”
בסוף הסיפור, ההמונים רוקדים ברחובות. בתי-הקפה והמסעדות שוב מלאים, מי לא יחגוג בשעה כזאת, כשתחושת השחרור ממלאה את נפש האדם?
אבל, כאמור, פני המשורר הפוכים, הוא חש בודד בהמון הצוהל, ופניו מופנים אל האפלה שבה שרויים כל אלה שקרס עולמם, באיבוד אדם יקר או בנפול מטה לחמם. למשורר אין אוצרות ואין נשק כדי להילחם בעוני, באכזריות ובמלאך המוות הלובש לעיתים קרובות מדי פני אדם. נשקו היחיד כדי להרחיק ולו במעט, את האפלה, הוא, כפי שאומר פאול צלאן, השפה:
“ניתנת להישג, קרובה ולא אבודה, נותרה בתוך כל האבדות רק אחת: השפה.”
השפה, שפת הדרשן, הסופר, המשורר, היא מעשה של השבת אבדות. כפי שאומר רבי נתן בספר “ליקוטי הלכות”, הלכות ברכת הפירות, הלכה ה’:
“…כי עיקר ביאת האדם לזה העולם הוא בשביל לחפש ולמצוא כל האבדות השייכים לשורש נשמתו…כי כל האבדות הם על ידי היסח הדעת, כמו שרואים באבדות הגשמיות שעל ידי שמסיחים דעתו ואין שומרים היטב החפצים שברשותו, על ידי זה באים לידי אבדה.”
המשורר, שאינו מסיח את דעתו מן הנחשלים שנשכחו בשולי הדרך של זרימת ההיסטוריה, משיבים לנו את האבדות שבלעדיהן אנחנו הולכים כסומים וחרשים.
במסתו על קפקא, כותב ולטר בנימין:
“אם קפקא לא התפלל – דבר שאיננו יודעים – מכל מקום התייחד בדרגה הגבוהה ביותר של מה שמלבראנש (Malebranche) מכנה “התפילה הטבעית של הנשמה” – תשומת–הלב, והוא כלל בה, כמו הקדושים בתפילותיהם, את הבריאה כולה.”
לפני כמה שבועות הלך לעולמו המשורר הפולני האהוב עלי, אדם זגייבסקי. העולם העסוק כל כך אינו מקדיש אפילו רגע של תשומת-לב למותו של המשורר. ככלות הכול, המשורר אינו נסיך, ראש מדינה או שחקן מהולל. אבל אדם זגייבסקי, שמבחר משיריו תורגם על ידי דוד וינפלד בשם “אסימטריה” הפעים את לב תושבי ניו-יורק אחרי קריסת המגדלים עם שירו “נסה להלל עולם שהוטל בו מום”:
נסה להלל עולם שהוטל בו מום.
זכור ימי יוני ארוכים
ותותי בר, טיפות של יין “רוזה”.
זכור סירפדים. שהתפשטו, חלקה אחר חלקה,
בבתי האחוזה שנטשו המגורשים,
חובה עליך להלל עולם שהוטל בו מום.
התבוננת ביאכטות הדורות ובאניות;
אחת עתידה הייתה לצאת למסע ארוך,
לאחרת ציפה רק האין המלוח.
ראיתי פליטים שהלכו לשום מקום, שמעתי מרצחים שזימרו בעליזות…

הלל עולם שהוטל בו מום
ונוצה אפורה שאיבד הקיכלי,
ואת האור העדין, שתועה, ונעלם,
וחוזר.
אומרים החכמים: ארבעה חייבים להודות, התועים שמצאו את דרכם במדבר, החוזרים מהפלגה בים הגדול, היוצאים מבית האסורים והחולים שהתרפאו. האם הם צריכים רק להודות ששפר מזלם, או לא לשכוח את אלה שטבעו בים, או נמקים במחנות פליטים?
אכן הוטל מום בעולמנו, שממהר לשכוח ומסיח את דעתו מן העוול בעת שמחתו. המשורר אינו שוכח דבר, וכולל בשירתו את הבריאה כולה.
דרשן גדול, בשם רבי יהושע בן לוי, אומר:
“היזהרו בזקן ששכח את תלמודו מחמת אונסו, שאמרו: לוחות ושברי לוחות מונחים בארון.”
בארון הברית, בקודש הקדשים, היו מונחים זה לצד זה, הלוחות השלמים ושברי הלוחות. מי ששכח את תלמודו ואינו מסוגל להכיר את קרוביו ואפילו לומר את שמו, הרי הוא, או היא, כשברי לוחות ויש לכבדם לא פחות מהלוחות השלמים.
רבי יהושע בן לוי ידע להלל את בורא העולם שהוטל בו מום בגלל התנהלותם של בני האדם. הרי הוא אומר (שבת, פ”ח-ב):
“מאי דכתיב (שיר השירים, ה-י”ג):
“לחיו כערוגת הבושם…”: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה נתמלא כל העולם כולו בשמים.” ואז הוא תוהה:
“וכיון שמדיבור ראשון נתמלא, דיבור שני להיכן הלך?”
כיצד אפשר להזכיר אלוהים אחרים בעולם שנתמלא בבושם הקרבה האלוהית?
ותשובתו: “הוציא הקב”ה הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר: “שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר” – אל תקרי “שושנים” אלא “ששונים”.
אל לנו להשתכר מבושם ההתגלות. עדיין צריך להתמודד עם השונה, עם כל מי שכופה על העולם את עולם של אלוהים אחרים, עלינו להתמודד עם הצחנה העולה מבורות השכחה.
במעמד הר סיני, אומר רבי יהושע, אירע דבר והיפוכו: עם כל דיבור שיצא מפי הקב”ה, יצאה נשמתם של ישראל, כמו שנאמר “נפשי יצאה בדברו”, ואיך קיבלו שוב את נשמתם שפרחה?” הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים”, כאותו “גשם נדבות” שמוזכר בתהילים ס”ח-י’.
אנחנו, האנושות כולה, זקוקים עכשיו לטל של תחייה, אבל לא במחיר של שכחה. נדע להיות נדיבים בעת הניצחון, ונסיים עם דברי פאול צלאן:
“כתיבה בצורה של תפילה – אנו קוראים, נרגשים, אצל קפקא. גם המשמעות של זה אינה, בראש ובראשונה, להתפלל, אלא לכתוב: אי אפשר לעשות זאת בידיים שלובות.” גם את השורות האלה כתבתי כמו תפילה.

בחלק השני של הספר, שמתחיל עם פרשת קדושים, נלמד שאפשר ליצור קדושה אפילו בלי מקדש. אפשר לקדש את הזמן, את הגוף, את הארץ, את החברה. ה’ לא אומר למשה “דבר אל אהרן אחיך” אלא “דבר אל כל עדת בני ישראל”. פזמון החוזר של פרשת קדושים הוא “אני ה'”. “איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה’ אלוקיכם.” “וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה’ אלוקיכם” “לא תקלל חרש ולפני עיור לא תתן מכשול…אני ה'” בהיותנו, בהתנהגותנו, כמו הקב”ה בבית, בשדה, בשוק, במשפט, אנחנו יוצרים איתו קשר בצורה מקבילה למקדש.

החצי הראשון של הספר משקף מבט אחד על קדושה: הקב”ה שוכן בביתו, בעולמו, וכדי להתקרב אליו, האדם צריך לצאת ממקומו ולפגוש אותו שם. הפרספקטיבה הזאת היא חשובה. אי אפשר להתחמק מהכוח שיש במרחב מפואר ומיועד לעבודת קודש להשפיע על הריכוז והכוונה של מי שבא לעבוד שם. אבל יש למבט הזה מחיר– כשאנחנו משייכים את הקב”ה רק למקומות האלה, אנו מוציאים אותו מהמרחבים הגשמיים. כדי להתקרב אליו, אני צריכה להתרחק כל עוד שאפשר מהעולם.

החצי השני מייצג מציאות שבה הקב”ה שוכן בכל אדם ומעשה שיוצרים לו מקום. הקב”ה הוא אימננטי ועלינו לפגוש אותו במקומות שבהם אנו נמצאים. מקום קדוש הוא סטטי – הוא בנוי לתפארת ואין צורך לשפר אותו כל הזמן. אבל אדם או חברה שמנסה להכיל קדושה נמצאים בתהליך אינסופי של תיקון.

שני הנתיבות האלה ליצירת קדושה משלימים אחד את השני. הראשון הוא פולחני, והשני הוא מוסרי. אי אפשר לוותר על אחד מהם.

שנזכה לפגוש את הקב”ה בפולחנים, במעשים היומיומיים, בבית, בשדה, בשוק ובמשפט.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}