להתרגל לארעיות בחוץ: לחגוג את חג הסוכות בתקופת הקורונה

עו”ד מישל גרינברג-קורבין היא בוגרת מדרשת או”ת לינדנבאום (שנת 91′), פרופסור חבר קליני למשפטים ומנהלת הקליניקה המשפטית בפקולטה למשפטים ע”ש קרדוזו בישיבה יוניברסיטי, ניו יורק. 

רשת למשחק כדורעף. תנור חימום למרפסת. סככה מתקפלת. שולחנות יחיד. כמו רבים מאתנו, כללה גם רשימת הקניות שלי בחודשים האחרונים פריטים שבשגרה לא חשבתי שאזדקק להם, בתגובה לכך שמשפחתי החלה לבלות את רוב זמנה בחוץ. כמו רבים מאתנו, ובהתאם להנחיות המעודכנות, רק בחוץ ניתן היה להיפגש עם בני משפחה וחברים בקבוצות קטנות, תוך שמירה על ריחוק חברתי ועטיית מסכות.

בדרך כלל, כשמתקרב חג הסוכות, אנחנו מלאי ביטחון ושמחה על סיומם של הימים הנוראים, ומתרגשים מהחידוש שבמעבר החוצה לכמה ימים. אך השנה, הימים הנוראים עברו עלינו בצורה לא-מוכרת, ובעודי כותבת מתקרב חג הסוכות ואנו כמעט מותשים, לאחר שכבר התרגלנו לעקור עצמנו אל החוץ ולחוש את החלל שנפער בארוחות החג הלא-רגילות שנאכלו באוויר הפתוח. במקום להתכונן לארעיות הכרוכה ביציאה החוצה ולעקור עצמנו מבתינו, כמעט שהתרגלנו כבר להיותנו עקורים.

סוכות הוא חג שדומה שמוצאים בו משמעות בהיעקרות, בהיותנו בלתי-מיושבים. הוא מתאים במיוחד לתקופת המגיפה. אך מה בדיוק אנו חוגגים בסוכות? אחרי הכול, התורה מצווה אותנו לחגוג, בנוסף לחג הקציר, גם את חג הסוכות “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”.

הפסוק הזה מבהיר שתי נקודות שראוי להתעכב עליהן: האחת היא שאנו חוגגים מעשה אלוקי – ה’ הוא שהושיב אותנו בסוכות; והשנייה היא שאנו חוגגים פעולה מתמשכת – את ארבעים השנים שבהן גרו בני ישראל בסוכות יום יום. בניגוד לשתי הרגלים האחרות מבין שלוש הרגלים, שבהן אנו חוגגים רגעים מונומנטליים – פסח (יציאת מצרים עצמה) ושבועות (מתן תורה) – בסוכות נראה כי אנו חוגגים את הרצף היום-יומי שבמהלכו ישבו בני ישראל בסוכות, בגשם ובשמש.

הגמרא במסכת סוכה מעלה שתי אפשרויות במענה לשאלה מה אנו חוגגים בסוכות: את הסוכות עצמן שבהן ישבו בני ישראל או את ענני הכבוד שהשכין ה’ מעליהם. נדמה שהרעיון שמדובר בענני הכבוד אכן עולה בקנה אחד עם המסגור שהוצע לעיל, קרי שאנו חוגגים פעולה אלוקית: ה’ השכין את ענני הכבוד מעל בני ישראל והגן עליהם.

אך קיימת גם קריאה נוספת, המשתקפת ברעיון שמעלה הגמרא ושלפיו אנו משחזרים את הסוכות עצמן. פירושה שאנו חוגגים את פעולתם של אלפים, ובעצם דווקא כן מציינים רגע אחד בזמן. התורה מתארת לנו כיצד ” וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף”. בני ישראל עזבו את רעמסס, אחת הערים הגדולות במזרח התיכון בעת העתיקה, והעבירו את הלילה הראשון שלהם במקום שנקרא “סוכות”, ככל הנראה על שם סוג המבנים הרעועים שאפיינו אותו (בחומש בראשית, כזכור, מצוין מקום בשם זה שבו חנה יעקב לאחר שעזב את בית לבן ובו הקים למקנהו סוכות).

סוכות, אם כן, הוא המקום שבו חנו בני ישראל בלילה הראשון לאחר שעזבו את הביטחון היחסי שהעניקה רעמסס העיר הגדולה, ושם ישנו עם ילדיהם וצאנם בדירים. שם הם גם אכלו מצות, לאחר שלא עלה בידם לארוז צידה מתאימה יותר לקראת המסע.

בהמשך הפרק מזכירים לנו “וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה”. כלומר, בני ישראל ישבו בארץ מצרים במשך 430 שנה. דמיינו איך הם הרגישו כשנעקרו משם – מקום שאמנם היה רחוק מלהיות מושלם, ושבו חיו כעבדים – אך שבו גרו, ואף התיישבו, במשך 430 שנה. הייתה קורת גג מעל ראשם, היו להם שכנים, סדר יום, מזון. הלילה הראשון והמזעזע שלהם לאחר יציאתם ממצרים עבר עליהם בסוכות כשכל מזונם הוא מצות. יש לנו ספר ילדים אהוב בבית שנקרא “החופשה המשפחתית של ארתור”, ובמהלכו מתוארת חופשה משפחתית שקורות בה כל התקלות האפשריות. כל הורה שנסע עם ילדים ברכב יודע שישנו רגע אחד שבו אין ברירה אלא להסתובב ולנסוע חזרה.

אך בני ישראל נשארו. הם החליטו להתרגל לארעיות. הם ראו כיצד נלקחו מהם מסגרותיהם ומוסדותיהם השגרתיים, והמשבצות שאליהן התרגלו, והחליטו לתת אמון בצעד שביצעו ולקבל את היותם בלתי-מיושבים. והם אכן חיו בארעיות בלתי-מיושבת – הם אף פעם לא ידעו כמה זמן ישהו במקום מסוים, לא הכירו את המזון שאכלו, הדרך הייתה ארוכה ומשופעת באי-ודאות ובאויבים. אך המעשה הראשון שעשו היה לתת אמון! ולדברי הגמרא, זה בדיוק המעשה שאנו חוגגים – הקבלה המתמשכת של חוסר הוודאות.

ובפירוש הזה על חג הסוכות אני מוצאת השנה נחמה. בעצם המחשבה שבני ישראל בחרו לתת את אמונם בלא-ידוע, בהיעקרות, בארעיות הבלתי-מיושבת, והפגינו את נחישותם לקבל זאת על עצמם במיוחד באותו לילה ראשון – שאותו אנו מציינים – לצד יתר הרגעים הקטנים, הבעת האמון היום-יומית, הצעדים הקטנים בניסיון להתרגל להיותנו עקורים החיים במציאות ארעית ובלתי-מיושבת.

נעקרנו והוגלינו מהמסגרות הרגילות שלנו. רבים מאתנו נעקרנו ממקומות העבודה שלנו, ממוסדות הלימוד שלנו, ומהמעגלים המשפחתיים שלנו. מפרידים בינינו אוקיינוסים, מדינות או ערים, שבעבר הרגשנו שהם קטנים וכיום נדמה שהם עצומים. אנחנו מודאגים לגבי מה ששומעים בחדשות, מהנעשה בבתי הכנסת ובבתי הספר, מהיעדר השגרה, ומחוסר הוודאות לגבי עתידנו.

יש עוצמה ברגע הזה, שבו אנו נזכרים שאנו חוגגים חג המציין את הכוח הרוחני האדיר הטמון בקבלת היותנו ארעיים ובלתי-מיושבים, הן ברגע אחד גדול והן באופן מתמשך.

יתרה מזאת, בשנה שבה ראינו עד כמה כולם חשופים – בעלי הכוח וחסרי הכוח, המוגנים ומחוסרי ההגנה – כדאי שנזכור שהרגע שבו אנו זוכרים את צאתנו ממצרים, כשה’ לבדו היה לנו למגן באמצעות ענני הכבוד והושיב אותנו בסוכות, הוא גם הרגע שבו יש לזכור שפעם היינו גרים בארץ נוכרייה, ושבכך מתמצה תכלית קיומנו כעם.