ליל הסדר וסיפור עגנוני
הרב שוקי רייך, ראש בית המדרש של המכון למנהיגות הלכתית לנשים ע"ש סוזי ברדפילד ור"מ במדרשת או"ת לינדנבאום
אין לילה מיוחד בבשורותיו כלילה הזה שבו אנו מציינים את היציאה של עמנו מעבדות לחירות.
לא לחינם הפיוט "ויהי בחצי הלילה", של רבי יוסף טוב עלם, שוזר את ניסי החירות והגאולות של ישראל, במשך הדורות כולם, מימי אברהם – "גר צדק נצחתו", דרך יציאת מצרים – "זרע בכורי פתרוס", עבור לדניאל – "איש חמודות", כלה בהמן – "שנאה נטר אגגי", ולסיום הגאולה –"קרב יום".
הרעיון שהגאולות כולן נעוצות בגאולת מצרים מצוי לאורכה של ההגדה שבה אנו משלבים בין הגאולות השונות קודם ליציאת מצרים: ברית בין הבתרים – "ברוך שומר הבטחתו לישראל", תחילת קיומה של הברית – "ארמי אובד אבי", וכך נמשך לאורכה של ההגדה, וגאולת ישראל מהלכת לה בדפי ההגדה.
אולם, עם בשורת הגאולה אנו מוצאים את פסוקו של ירמיה מהדהד בהגדה:
שְׁפֹ֣ךְ חֲמָתְךָ֗ עַל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּךָ וְעַל֙ מִשְׁפָּח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּשִׁמְךָ֖ לֹ֣א קָרָ֑אוּ כִּֽי־אָכְל֣וּ אֶֽת־יַעֲקֹ֗ב וַאֲכָלֻ֙הוּ֙ וַיְכַלֻּ֔הוּ וְאֶת־נָוֵ֖הוּ הֵשַֽׁמּוּ.
הרי לנו שתמיד אנו נזקקים לישע מן השמים, ואין הגלויות כלות, ומתוך כך, בקשת הגאולות תמידית היא.
אם כן הוא, וכנים הדברים, אנו מבינים שליל הגאולה, הינו ציון גם לשיעבודים, ומתחיל בגנות ומסיים בשבח.
אין כהלכה הבאה, שמביאה אותנו לידי הבנת מורכבות ליל הסדר בגולה, מחד גיסא אנו שותים את ארבעת הכוסות ונפסקה ההלכה – מצוה לחזור אחר יין אדום.
אולם מאידך גיסא מוסיף הט"ז, בפירושו לשולחן ערוך: והאידנא (וכעת, בזמן הזה), נמנעו מליקח יין אדום מפני עלילות שקרים בעו"ה.
עגנון ער מאד לביטוי הכפול של ליל הסדר ופסח, הגאולה ועמה רדיפות הנצח נגד יהודים ויהדותם.
בסיפור שרקח הביא את ליל הסדר ויין הכוסות, לחוויה שבה "והיא שעמדה", נחווית שוב, ועלילת הדם מסתימת בשירת הגאולה.
הסיפור "מעשה רבי גדיאל התינוק" נמצא באלו ואלו, והרבו החוקרים לעסוק בו ולנסות לדייק את משמעותו.
רבי גדיאל התינוק נולד בזכות התורה שהיה אביו מלמד לתינוקות מישראל. וכשיצא רבי גדיאל לאויר העולם היה קטן כל כך עד שלא ניכר אם בן אדם הוא. כשהגיע לכלל חינוך התחיל אביו מחנכו במצוות ועשה לו טלית קטן מצוייצת בציציות של ראשית הגז וגלח את שערות ראשו על קברו של רבי שמעון בן יוחאי בל"ג בעומר ושייר לו שיעור פאות והיה מוליכו בצלחת בגדו שחרית וערבית לבית המדרש הגדול לומר ברוך הוא וברוך שמו ולענות אמן יהא שמיה רבא מברך. וכשהיה החזן מברך היה רבי גדיאל עונה אחריו ברוך הוא וברוך שמו ועונה אמן בכל כחו. והיה מגביה קולו עד שנעו אמות הספים ולא היה אדם יודע מהיכן הקול יוצא, לפי שהיה רבי גדיאל גנוז בצלחתו של אביו.
כשהגיע למקרא נטלו אביו והרכיבו על קופת הטביקי ופתח לפניו חמשה חומשי תורה והיה לומד עמו ומפרש לו דברי אלקים חיים עד שלמד כל התורה כולה, והיה קורא ומתרגם ויודע לדרוש ולמד מקרא משנה הלכות ואגדות, ש"ס בבלי וירושלמי, ספרא וספרי, תוספתא ומכילתא, ספר יצירה אותיות דר' עקיבא וספר התמונה, וכשהיה אביו מתנמנם בתוך משנתו היה רבי גדיאל יורד מקופת הטביקי ויושב בשולי הדפין של הספר ודורש כתרי אותיות ואותיות גלולות גדולות וקטנות. ננער אביו משנתו ולא ראהו היה סבור שהתינוק יושב בחיקה של אמו ולא היה יודע שהוא עומד בין הדפין והיה סוגר את הספר ופונה לעסקיו, והיה רבי גדיאל עומד בין האותיות והיה חוזר על כל מה שלמד והיה שקוד ללמוד והצליח הרבה בתורה ובחכמה. וכדי שלא יהיו הדברים נראים כגוזמא חס ושלום ראינו לספר כאן עד היכן היתה קטנותו של רבי גדיאל מגעת. מעשה ונטלו צלוחית של שמן זית לנר חנוכה ונפל רבי גדיאל לתוך הצלוחית והיה יושב שם עד שבא אביו להדליק נר של חנוכה ועירה את השמן לתוך המנורה וקפץ משם רבי גדיאל והיו פניו מבהיקות וריחו כריח השמן הטוב. ולפי שהיה רבי גדיאל קטן כל כך נתיירא אביו להניחו ברשות הרבים שלא ירמסוהו עוברי דרכים והיה מוליכו עמו בתוך קיפולי בגדו, וכשהיה יוצא לשוק לעשות סחורה עם אומות העולם היה רבי גדיאל מונח בכנף טליתו של אביו ושומע שיחות אביו ושיחות הבריות, מה שאביו מדבר עמהם ומה שהם מדברים עמו, ומתוך כך למד לשון יון ולשון אדום ולשון ישמעאל ושאר כל לשונות האומות והיה מסיח בלשונות שלהם כאחד ממשל משלים.
יום אחד נתקבצו כמה רשעים מרשעי אומות העולם שהיתה עינם צרה באביו של רבי גדיאל ואמרו, עד אימתי יהא יהודי זה דוחק את רגלינו ומקפח את פרנסתנו? כבר הגיע זמנו להוציאו מן העולם. אמרו זה לזה אלמלא מוראה של מלכות אזי חיים בלענוהו. עמד אחד מהם ואמר, היהודים הללו פסח שלהם ממשמש בא, בואו וניטול פגר ונשליכנו לביתו של זה ונאמר משלנו הרג, למצות שלו הרג, לאפותן בדם הרג, ונלך ונקרא לשופטי העיר ולזקני העדה ויאסרו אותו בשלשלאות של ברזל ויוציאו אותו ליהרג ואנו נוטלים את נקמתנו ממנו, ולא עוד אלא שאנו נוטלים את כל ממונו ומחלקים בינינו. לא היו יודעים כיצד עושים. עמד הדעתן שבכולם ונתן עצה על הדבר ואמר, דרכם של אלו בליל פסח שלהם שהם שותים ארבע כוסות ומעמידים כוס גדולה על השולחן וכוסו של אליהו הנביא היא נקראת, בואו וניטול חמת מלאה דם ונרגיש עליו את הבית בלילו של פסח, ועד שהוא ובני ביתו מבולבלים נשפוך את היין מכוסו של אליהו לחוץ וניתן בו מן הדם ונקרא לשוטרי המלך ולזקני העדה ויאסרוהו בנחושתים ויחבשוהו בבית האסורים וישבו עליו בדין ויהרגו אותו ונקח את נקמתנו ממנו. שמעו ואמרו, יאה יאה. הוציא קול אבוד אבד מאתנו נער והרעישו על האבידה המדומה והכינו לבותיהם של רשעי הגויים לעשות נקמה בישראל.
כשהגיע לילו של פסח נתקבצו כל מיני רשעים ופחותים שבאומות בכשיל וכילפות להרוג ולהשמיד ולאבד את כל זרע היהודים. ולפי שאביו של רבי גדיאל גדול העדה היה באותה שנה באו אצלו תחילה, בבחינת בגדול החל, להפוך הבית על יושביו. היה אביו של רבי גדיאל ובני ביתו יושבים מסובים ומספרים ביציאת מצרים באותו הלילה. באותה שעה נפתחה הדלת בקול רעש גדול ונכנסו שפעת קלגסים ובלבלו כל הבית. ראו בני הבית כך ונתייראו מאד כי נפל פחד הגויים עליהם. עמדו ונתחבאו זה בכה וזה בכה ורבי גדיאל שקטן היה קפץ לתוך כוסו של אליהו ולא נודע כי בא אל קרבה והיה מוטל שם בכוסו של אליהו עד שבא הכומר שלהם ונטל את הכוס ושתה את כל היין כדי ליצוק שם דם.
היה רבי גדיאל מוטל בתוך מעיו של אותו רשע ואותו רשע לא הרגיש בו, שהיו מעיו של אותו רשע גסים ביותר, שהיתה אכילתו אלף חזירים ושתייתו אלף מדות ולא היה מרגיש כלום. היה רבי גדיאל מוטל בתוך מעיו של אותו רשע ולא היה יושב וממתין עד שיתלכד בגופו של אותו רשע והיו לבשר אחד, חתיכה שלא איסור כמותו, אלא היה מהרהר והולך בשבע חכמות ובשבעים לשון כדי שלא יהרהר בדברי תורה במקום שכזה.
לאחר שמלאו הגויים את הכוס דם העמידו עליה שומרים ורצו בבהלה גדולה וקראו לזקני העדה ולשופטי העיר והראו להם על הדם ואמרו ראיתם ליהודים אלו שנוטלים את נפשנו ומוצצים את דמנו לשתות בימי חגיהם. מיד נתמלאו זקני העדה כעס גדול וכפתו את אביו של רבי גדיאל ואת אמו ואת אחיו ואת אחיותיו בשלשלאות של ברזל והורידו אותם אל הבור ועינו אותם בכל מיני עינויים קשים עד שיבוא כתב מן המלכות להרגם.
הדבר הובא לפני המלך ושריו ורבי גדיאל שוכב בתוך כריסו של אותו רשע וזן עצמו מכוסו של אליהו ומהרהר בדברי חכמה ומליצה ומשלי גויים ושיחות הבריות. והמלכות מלכות חסד היתה באותה שעה ולא היו דנים דיני נפשות בלי חקירה ודרישה. חקרו ודרשו היטב והביאו את כל אותם האנשים שהיו באותו מעמד להעיד ואת אותו הכומר בראשם והשביעו את הכומר שבועה ניצחת ואמרו לו פתח פיך והעד עדותך. הוציא הכומר יראתו מתוך חיקו ונשבע שכל דבריו אמת וצדק ועמד להגיד עדותו. מה עשה רבי גדיאל, עמד רבי גדיאל ועלה לתוך גרונו של אותו רשע והתחיל מחטט באצבעו בתוך גרונו של אותו רשע, הרגיש אותו רשע חיטוטין בבית הבליעה ולא היה יכול להוציא שום מלה מפיו. באותה שעה נסתתמו טענותיו של אותו רשע והושחרו פניו כשולי קדירה. נתן המלך עליו בקול ואמר פתח פיך. מה עשה רבי גדיאל, התחיל מדבר מתוך גרונו של אותו רשע ובלשונו של אותו רשע ושח להם כל אותו המאורע. מיד כבשו הרשעים פניהם בקרקע והמלך ושריו עמדו מרעידים ונבהלים כי כמעט רגע שפכו דם נקי והרגו חס ושלום קהילה גדולה מישראל על לא חמס בכפם. מיד הכו את הרשעים בשוטים ואת הנאסרים שלחו חפשים בכבוד גדול ואת הכומר תלו על עץ. כאשר זמם לעשות ליהודים כן שלם לו אלקים.
וכך היה הכומר תלוי כל היום עד שבא אליהו הנביא זכור לטוב ובעט באותו רשע והוציא את רבי גדיאל מתוך מעיו של אותו רשע וצרר אותו בכנף אדרתו והביאו לחמי טבריא ורחצו שם וסך אותו בשמן זית זך וטבלו בנהרי נחלי אפרסמון והלבישו כתנות אור והכניסו למערה אחת ממערות צדיקים והיה יושב ולומד עמו קטיגוריא על הרשעים שמציקים כל כך לבניו של הקדוש ברוך הוא.
ועדיין רבי גדיאל יושב בישיבה של צדיקים ורושם בכתב אמת כל דבר פשע שמלעיזים אומות העולם על בניו של הקדוש ברוך הוא. ובבוא יום ה' היום הגדול והנורא יצא רבי גדיאל ממקומו וילבש בגדי נקם ויעט כמעיל קנאה ודבר בין הגויים והוכיח לעמים רבים וינהום עליהם ביום ההוא לאמר כך וכך עשיתם וכך וכך הלעזתם. ולא יהא להם פתחון פה לשרי אומות העולם להכחישו ובאו במערות צורים ובמחילות עפר כמו שנאמר (ישעיה ב') ובאו במערות צרים ובמחלות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ.
תם מעשה רבי גדיאל התינוק ולא תמו כל מעשיו.
