לקיחת סיכונים בראי התורה
הרב שלמה ריסקין, מייסד הרשת, ראש הישיבה ונשיא בדימוס
ואלה שמות האנשים …ליהודה, נחשון בן עמינדב (במדבר א:ה-ז)
היהדות תמיד ראתה ערך בשמירת הנפש. אך ערך זה לא עומד בפנ"ע, אלא הוא כרוך בערכים אחרים כגון עזרה לזולת, "לא תעמוד על דם רעך" ועוד המכריחים את היהודי לעיתים לקחת סיכונים.
אחד מגיבורי פרשת השבוע, פרשת במדבר, מוצג במדרש כמי שטוען שקיום שמרני ובלי סיכונים אינו הדרך הנכונה בה צריך לצעוד:
זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה… לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר (תהלים קיד:ב): "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו"—מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו? משום ד"הים ראה וינוס" (שם ג). (מסכת סוטה דף לז עמוד א)
לעמוד בצד אינו אפשרות עבור נחשון נשיא יהודה, שקופץ לים לפני המצרים. זה מה שגורם לקדוש ברוך הוא לקחת את הצעד הבא ולקרוע את הים.
אכן, הגמרא מעירה במקום אחר (מסכת בבא בתרא, דף צא, עמוד א): "אמר רב חנן בר רבא אמר רב: 'אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי, כולן בני נחשון בן עמינדב הן.'" אם כן, כמעט כל הדמויות שבמגילת רות, שעוד מעט נקרא בשבעוות, באות מנחשון.
המדרש מדגיש לא רק שלקיחת סיכונים מאפיינת את צאצאיו של נחשון, אלא גם מברר איזה סוג של סיכון מועדף על פי התורה ואיזה לא.
אפשר לראות את האומץ והנכונות לקחת סיכונים מחושבים כמסר הבסיסי של כל ספר במדבר. בסיום הספר, כבר ברור שדור יוצאי מצריים נכשלו במבחן האומץ, כאשר הם מגיבים לדברי המרגלים (במדבר יג-יד) בבכייה, רעדה ובקשה לא להגיע לארץ. הם לא מוכנים לקחת את הסיכון של מלחמה אפילו עבור כיבוש הארץ עם עזרתו התמידית של הקב"ה.
נחשון על שפת ים סוף מופיע כאנטיתזה של דור יוצאי מצריים. בגלל התעוזה שלו ללא חת, העם ניצל על שפת ים סוף. אכן, הגאון מווילנא מצביע על ההבדלים הדקים בין שני פסוקים בפרק יד של ספר שמות, סיפור קריעת ים סוף:
(כב) ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם:
(כט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חמה מימינם ומשמאלם:
המדרש כבר מעיר: "'והמים להם חומה'—ראשון, ו'חמה' שני; מלמד שרצה היום לנער את ישראל כמו שניער מצרים, ולפיכך כתיב 'חמה.' הגר"א מסביר שפסוק כב מתייחס לנחשון וסיעתו, שהיו מוכנים להקריב את עצמם ולקפוץ אל הים הסוער. הקדוש ברוך הוא עושה נס בשבילם, שהיבשה עולה בתוך היום ונעשה להם חומה מצד ימין ומצד שמאל. פסוק כט מתייחס לשאר בני ישראל, שנכנסו רק אחרי שראו את היבשה שבתוך היום—אכן חומה, אבל גם כן חימה!
אומץ בלקיחת סיכונים של נחשון עובר באופן תורשתי לבנו אלימלך ונכדו בועז אך היא באה לידי ביטוי ב2 מציאויות שונות, כאשר האחד לגנאי והאחד לשבח:
- בזמן הרעב, אלימלך אורז את המשפחה ומחליט לברוח לארץ מואב. בלי ספק, זה מגלה את האומץ של אלימלך—הנכונות להיות גר בארץ נכריה במקום חוסר מעש. אבל המניע שלו הוא חמדנות. הוא מסרב לחלק מאוצרותיו לקרוביו הרעבים, והוא מוכן לעזוב את ארץ מולדתו והשורשים הקדמונים כדי להציל את חשבון הבנק שלו. בניו ג"כ משקיעים "אומץ" כאשר לא מהססים לקחת…נשים נוכריות לנשותיהן. אומץ זה נידון לכישלון כפי שאנו רואים בראשית המגילה.
- מצד שני, בועז לא עוזב את בית לחם במשך הרעב. מול האתגר, הוא עושה מעשה של חסד לנעמי, לגאול את חלקת שדהו של אלימלך וגם להתחתן עם הנכריה לשעבר/רות הגיורת.
לקיחת הסיכון של אלימלך מבוססת על רדיפת בצע ועזיבת המסורת; סופו הוא מוות ואבדון. לקיחת הסיכון של בועז מבוססת על גמילות חסדים, וזה מביא את הגאולה.
