חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מאורעות ניסיים ראויים להיחגג באופן קבוע

מאת הרב דוד ברופסקי, רמ בתוכנית חול במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב דוד ברופסקי

חנוכה מנציח את האירועים שהתרחשו במהלך מרד בית חשמונאי נגד אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס), המלך הסלאוקי של סוריה, בשנת 165 לפני הספירה. תפילת ‘על הניסים’, אותה אנו מוסיפים לתפילת שמונה עשרה ולברכת המזון במהלך החג כולו, מתארת:

בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, ואתה ברחמך הרבים עמדת להם בעת צרתם. רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה. (מתוך נוסח התפילה)

בהמשך התפילה מסופר אודות חנוכת בית המקדש מחדש:

ואחר כך באו בניך לדביר ביתך, ופנו את היכלך, וטהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך. וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול. (שם)

אם כך, עולה בבירור כי תפילת ‘על הניסים’ מתמקדת בניצחון הצבאי ובחנוכת בית המקדש שבאה בעקבותיו.

אמנם, ברור כי הקרב אותו אנו מנציחים בחנוכה איננו היה ניצחון צבאי סטנדרטי בלבד. מעניין לראות כי בתקופת בית שני נערכו ‘חגים’, שבמהלכם היה אסור לספוד או להתענות. למעשה, רבים מימים אלה כפי שהם מתוארים במגילת תענית, מתייחסים לנצחונות שונים של החשמונאים. לאחר חורבן בית שני ‘חגים’ אלו חדלו להתקיים (‘בטלה מגילת תענית’), אולם ימי החנוכה, בשל מצוות הדלקת נרות ובשל חשיבותו של פרסום הנס, נותרו על כנם (ראש השנה יח ע”ב).

נראה כי מאז התקבלותו בציבור, הניצחון הצבאי בחנוכה נתפס כיוצא מגדר הרגיל. למעשה, חנוכה מסמל את שיא הצלחתו של מרד החשמונאים ולכן מן הראוי לציין אותו בחגיגה מיוחדת. למרות העובדה כי בסופו של דבר שושלת בית חשמונאי סטתה מהמורשת הרוחנית של מתתיהו ואף חוסלה לחלוטין בזמן עלייתו של הורדוס לשלטון (ראו בבא בתרא ג ע”ב), עצם הקמתה של השושלת, שהחלה עם ניצחון חנוכה, מהווה בכל זאת סיבה לחגיגה גדולה. ואכן, הרמב”ם כותב:

בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני.

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכה בחדש כסליו, היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתן כ”ה בכסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה. (הלכות מגילה וחנוכה ג, א-ג).

יש המציעים כי הרמב”ם מדגיש בכוונה את מאתיים השנים של האוטונומיה החשמונאית, על אף שבחלקה כללה היא שלטון מושחת וסוף טראגי, על מנת לציין את הייחודיות של ניצחון זה; הרי, ניצחון זה גרם לאוטונומיה פוליטית שנמשכה למעלה ממאתיים שנה. אמנם, הגמרא בעצמה מתמקדת בהיבט אחר של ניצחון החשמונאים:

מאי [הסיבה ל] חנוכה? דתנו רבנן: בכ”ה בכסלו יומי דחנוכה – תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. (שבת כא ע”ב)

ניתן לראות כי הגמרא מתמקדת בנס הקשור לחנוכת המקדש, ולא בניצחון עצמו. אכן, אורכו של החג, המיוחס בבירור לנס פח השמן שארך שמונה ימים, מעיד גם הוא על מרכזיותם של האירועים שהתרחשו אחרי הניצחון.

מרכזיותם של אירועים אלו זו באה לידי ביטוי גם בתשובתו של ה’פרי חדש’, שהציע לפתור את שאלתו של הבית יוסף. רבי יוסף קארו, באחת משאלותיו המפורסמות ביותר, שואל: מדוע החג אורך שמונה ימים אם בפח השמן היה מספיק שמן ליום אחד? לכאורה, הנס נמשך שבעה ימים ולא שמונה! ה’פרי חדש’ עונה על שאלה זו ומסביר כי ביום הראשון של חנוכה אנו מציינים את נס הניצחון הצבאי (אורח חיים סימן תרעא). תשובה זו משקפת את הגישה לפיה המאורעות שקרו לאחר הניצחון הם המאורעות המרכזיים.

מדוע המאמץ המוצלח של החשמונאים לחנוך מחדש את המקדש הינו מאורע שראוי לקבוע חג עבורו? שאלה זו אף מתחזקת כאשר אנו מבחינים בכך שפך השמן כולו היה דבר שכלל לא היה בו צורך. מספר אחרונים מציינים כי העיקרון ההלכתי ‘טומאה הותרה בציבור’ (יומא ו ע”ב), אשר מתיר לקיים טקסים דתיים-ציבוריים במקדש גם במצב בו המקדש מחולל וטמא, גורם לנס פך השמן להפוך למיותר לכאורה. הרי גם שמן טמא היה מתאים לשימוש הדלקת המנורה.

בכדי לענות על שאלה זו, שמעתי פעם את ההרב מיכאל רוזנצוויג מסביר כי הגמרא דנה ברמות השונות של קיום מצוות הדלקת נרות. בשונה ממצוות אחרות, בהן הרמה המהודרת ביותר איננה נדרשת מכולם, מהגמרא נראה כי הרמה המהודרת ביותר של הדלקת הנרות, ‘מהדרין מן המהדרין’, מצופה מכולם; אכן, המנהג המקובל והנפוץ הוא לקיים את דרישה זו.

לפי הרב רוזנצוויג, אנטיוכוס לא רצה להשמיד את עם ישראל (בניגוד למקרי רדיפה אחרים, כמו למשל הצו של המן להריגת היהודים). במקום זאת, מטרתו הייתה להחליש את רמת השמירה ההלכתית ולהפוך את הביטוי הרוחני שלה לעניין אישי, אשר נעשה בצורה ‘דיעבדית’. מרד החשמונאים למעשה דחה את הניסיון של אנטיוכוס לגרום ל’בינוניות רוחנית’. בדומה למקרי רדיפה אחרים בהם על האדם להגיב ב’ייהרג ואל יעבור’ – למות למען המחויבות שלו כלפי שמירת התורה –בזמן חנוכה עם ישראל סיכן את חייו על מנת לחיות ולקיים אורח חיים רוחני בצורה הנעלה ביותר.

ייתכן כי נס פח השמן אכן היה מיותר, אולם ייתכן גם כי הסתמכות על ‘קולות’ אלו הייתה מערערת את המסר של המרד כולו. מאותה הסיבה, חג החנוכה מתייחד בהתמקדות ב’הידור’; באופן עקרוני, האדם יכול לקיים את המצווה בצורה בסיסית – ‘נר איש וביתו’, נר אחד לכל בית – אך למרות זאת מצופה ממנו לקיים את המצווה בצורתה השאפתנית והאידאלית ביותר. למעשה, השולחן ערוך איננו מזכיר אפילו את אפשרות ההדלקה של ‘נר איש וביתו’! לכן, מציע הרב רוזנצוויג כי הסיבה העיקרית למרד, ואף חשוב מכך, תגובת עם ישראל למאורעות הניסיים, ראויים להיחגג באופן קבוע.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}