חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מדרש נוגע בחיים לט’ באב תשפ”ב: מעומק האבל לתקוות הגעגוע ו”שיבת המלך”

מאת הרב אבישי מילנר, ראש ישיבת ‘אור תורה נווה שמואל’ ע”ש שמואל פנחס אהרמן

הרב אבישי מילנר

יט אַתָּה ה’ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר. כ לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. כא הֲשִׁיבֵנוּ ה’ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. כב כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד. הֲשִׁיבֵנוּ ה’ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם
ט’ באב מציב אתגר גדול לעובד ה’ בן דורנו, אשר מבקש להעניק ליום זה משמעות כנה ואותנטית. נתבעים אנו לחוש את כאב החורבן ולהתמסר לבכי על ריחוק השכינה. פעמים הרבה חווים אנו קושי בתרגום ההבנה הרציונלית של משמעות החורבן וגלות השכינה. מבינים אנו בשכל, אך מתקשים לתרגם זאת לרגש כנה, לכאב מוחשי של חיסרון ואבלות. ומאליה עולה השאלה, מה נבקש ביום זה? לאן נפנה את הלב? ולמה נכוון את הרגש על מנת שיהיה יום הצום משמעותי וקיומי בעבודת ה’ שלנו?

קצפת עלינו, אך גם תשיבנו

כי אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו מאוד. כך מסתיימת מגילת איכה. קריאה של חורבן ומשבר. כואב ונוקב. ומתוך רצון לסיים בדברי נחמה, נהגו לשוב ולקרוא את הפסוק: השיבנו ה’ אליך ונשובה חדש ימנו כקדם. שבתי השבוע ממסע לפולין עם בוגרי י”ב. והתחדד לכולנו הפער העצום שבין דורות וקהילות של אלפיים שנות גלות, בהם יהודי חי בפחד משנאת הגויים ובאימה מוחשית מהפוגרום, העלול להתרחש בכל רגע, לבין מציאות חיינו בארצנו ומדינתנו. יהודי, שגדל במדינת ישראל, יתקשה לחוש את הפחד המצמית מפני הגויים, ואת הסכנה הקיומית שחשו יהודי הגלות. דומה שיהודי בגלות אשר קרא את הקינות חש הזדהות עמוקה עם המתואר בהן. וליהודי ארץ-ישראלי הדברים רחוקים.
שני הפסוקים החותמים את המגילה מביעים רעיון זה. קצפתָ עלינו מאוד- מביע חורבן ואבל עמוק. נוגע בחורבן של הדורות, בו “מתוֹ עדיין מוטל לפניו”. הנביא המקונן חווה את החורבן בעצמו. בתהליך אֶבֵל פרטי ולאומי, בשלבים הראשונים נוכחת תחושה עמוקה של אובדן וייאוש, תחושה שאין עוד מה לעשות, וניטל טעם החיים. כיעקב הממאן להתנחם על יוסף, ואומר: “כי ארד אל בני אבל שאולה”. ירידה לשאול. זו תמצית תחושת האבל. הכל אבוד. עולה תחושה שאין יותר בשביל מה לחיות, כטענת הפרושים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין לאחר החורבן. וכדרכו של תהליך, בשלב מאוחר יותר, עולה וצומחת מתוך האבל תחושת הגעגוע. ומתוך הגעגוע צומחת גם התקווה והאמונה ביכולת לשוב אל החיים, להתחדש, לשנות. זה תפקיד הגעגוע. וזו מטרת החזרה על הפסוק “השיבנו ה’ ונשובה”, זו זעקת הנפש הלאומית המבקשת לסיים את הקינות בתודעה של תקווה ושיבה אל ה’.

בט’ באב נולד המשיח- מכוחו של הגעגוע

ה”בני יששכר” (רבי צבי אלימלך מדינוב) מבאר את משמעות לידת המשיח בט’ באב באופן עמוק ונפלא.
“הנה נוכל להתבונן בענין אהבה גשמיות בעולם הזה כענין אהבת חברים ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך האהבה, משא”כ כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים. ואם כן תתבונן לפי זה שבשעת הפירוד דווקא אז הוא הזיווג באהבה יתירה ביותר, ונקרא זווג היותר עליון, ונולד מזה הנשמה היותר עליונה. על כן להיות בעוונותינו הרבים הפירוד בין הדבקים (בין עם ישראל לשכינה) נעשה בתשעה באב, זה הוא יום יציאה לדרך, נולד מזה הזיווג משיח הנשמה היותר עליונה וכוללת, הבן”.
דווקא רגעי הפרידה יש בהם אהבה מיוחדת וגילויי רגש עזים. כמו רגע הפרידה מבן משפחה בשדה התעופה. אפשר כמובן להיפרד בבית, אך הלב מבקש למצות את החיבוק האחרון ודימעת ההתרגשות על מדרגות המטוס. כך מדמה הבני יששכר את רגעי הפרידה של עם ישראל והשכינה. למרות שנפרדים בעקבות החורבן, פרידה מלאה בגעגוע ואהבה גלויה, שממנה נולד המשיח. מהחיבור של רגע הפרידה. אומנם נפרדים מתוך משבר, אך האהבה עוד בוערת, גחלי האהבה עוד לוחשות. ומזיווג כזה נולד המשיח, מתעצם הגעגוע וצומחת התקווה.
“איכה ישבה בדד…הייתה כאלמנה”, דרשו חז”ל כאלמנה ולא אלמנה ממש. אלא כאישה שהלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור. פרידה שיש לה תיקון ושיבה. ה”בני יששכר” מוסיף מדרש מופלא. שהגויים בעת החורבן, נכנסו לקודש הקודשים ומצאו הכרובים מעורים זה בזה. יודעים אנו שכשישראל לא עושים רצונו של מקום- פני הכרובים אל הבית, מפנים גב זה לזה, ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו. והנה ברגע החורבן, בדקות הפרידה- הם מעורים זה בזה, מחוברים ממש, מזדווגים. רגע חיבת הפרידה, ממנו נולד המשיח. הגעגוע האהבה והציפייה הם בסיס יום ט’ באב.
סיום הקינות בפסוק השיבנו ונשובה, אינו רק קריאת הלב לתחושת נחמה. קריאה עמוקה יש במילים אלו למעָבַר מתחושת החידלון והייאוש לשלב התקווה והאמונה בשיבת השכינה שגלתה אל מעבר לים. אמונה בחיבור המחודש, “שיבת המלך”.
והדברים באים לידי ביטוי במנהגים שונים שנוהגים ביום תשעה באב לאחר חצות. מנהגים שיש בהם צימצום האבלות והפניית תשומת הלב לגאולה, להכנת הבית והלב לשיבת המלך.
נשוב לסיום לגיבור סיפורינו, בן דורנו המבקש לדייק את עבודת יום החורבן שלו, מה יכוון ומה תהיה משמעות היום עבורו? תודעת החורבן ודאי תהיה בבסיס הרגש והכוונה, חסרון מקדש וריחוק שכינה. ועם זאת, ישים אל מול פניו את ראשית צמיחת גאולתנו, את תחילת השיבה שהשיבנו ה’ לאחר שנות גלות, ויחפש דווקא את רגש הגעגוע המעורר תקווה ואמונה. ורק כך תהיה תודעת השכל ותנועת הנפש ביום החורבן, שלימה יותר לבן דורנו.
השיבנו ה’ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.
בצפייה לגאולה שלימה.
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}