מדרש נוגע בחיים לט' באב תשפ"ב: מעומק האבל לתקוות הגעגוע ו"שיבת המלך"

יט אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר. כ לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. כא הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. כב כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד. הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם

ט' באב מציב אתגר גדול לעובד ה' בן דורנו, אשר מבקש להעניק ליום זה משמעות כנה ואותנטית. נתבעים אנו לחוש את כאב החורבן ולהתמסר לבכי על ריחוק השכינה. פעמים הרבה חווים אנו קושי בתרגום ההבנה הרציונלית של משמעות החורבן וגלות השכינה. מבינים אנו בשכל, אך מתקשים לתרגם זאת לרגש כנה, לכאב מוחשי של חיסרון ואבלות. ומאליה עולה השאלה, מה נבקש ביום זה? לאן נפנה את הלב? ולמה נכוון את הרגש על מנת שיהיה יום הצום משמעותי וקיומי בעבודת ה' שלנו?

כי אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו מאוד. כך מסתיימת מגילת איכה. קריאה של חורבן ומשבר. כואב ונוקב. ומתוך רצון לסיים בדברי נחמה, נהגו לשוב ולקרוא את הפסוק: השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימנו כקדם. שבתי השבוע ממסע לפולין עם בוגרי י"ב. והתחדד לכולנו הפער העצום שבין דורות וקהילות של אלפיים שנות גלות, בהם יהודי חי בפחד משנאת הגויים ובאימה מוחשית מהפוגרום, העלול להתרחש בכל רגע, לבין מציאות חיינו בארצנו ומדינתנו. יהודי, שגדל במדינת ישראל, יתקשה לחוש את הפחד המצמית מפני הגויים, ואת הסכנה הקיומית שחשו יהודי הגלות. דומה שיהודי בגלות אשר קרא את הקינות חש הזדהות עמוקה עם המתואר בהן. וליהודי ארץ-ישראלי הדברים רחוקים.

שני הפסוקים החותמים את המגילה מביעים רעיון זה. קצפתָ עלינו מאוד- מביע חורבן ואבל עמוק. נוגע בחורבן של הדורות, בו "מתוֹ עדיין מוטל לפניו". הנביא המקונן חווה את החורבן בעצמו. בתהליך אֶבֵל פרטי ולאומי, בשלבים הראשונים נוכחת תחושה עמוקה של אובדן וייאוש, תחושה שאין עוד מה לעשות, וניטל טעם החיים. כיעקב הממאן להתנחם על יוסף, ואומר: "כי ארד אל בני אבל שאולה". ירידה לשאול. זו תמצית תחושת האבל. הכל אבוד. עולה תחושה שאין יותר בשביל מה לחיות, כטענת הפרושים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין לאחר החורבן. וכדרכו של תהליך, בשלב מאוחר יותר, עולה וצומחת מתוך האבל תחושת הגעגוע. ומתוך הגעגוע צומחת גם התקווה והאמונה ביכולת לשוב אל החיים, להתחדש, לשנות. זה תפקיד הגעגוע. וזו מטרת החזרה על הפסוק "השיבנו ה' ונשובה", זו זעקת הנפש הלאומית המבקשת לסיים את הקינות בתודעה של תקווה ושיבה אל ה'.

ה"בני יששכר" (רבי צבי אלימלך מדינוב) מבאר את משמעות לידת המשיח בט' באב באופן עמוק ונפלא.

"הנה נוכל להתבונן בענין אהבה גשמיות בעולם הזה כענין אהבת חברים ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך האהבה, משא"כ כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים. ואם כן תתבונן לפי זה שבשעת הפירוד דווקא אז הוא הזיווג באהבה יתירה ביותר, ונקרא זווג היותר עליון, ונולד מזה הנשמה היותר עליונה. על כן להיות בעוונותינו הרבים הפירוד בין הדבקים (בין עם ישראל לשכינה) נעשה בתשעה באב, זה הוא יום יציאה לדרך, נולד מזה הזיווג משיח הנשמה היותר עליונה וכוללת, הבן".