מדרש נוגע בחיים לפרשת בהר: על כלכלה ואחווה
מאת הרב אבישי מילנר, ראש ישיבת 'אור תורה נווה שמואל' ע"ש שמואל פנחס אהרמן
"אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור". כך טען הרב חיים דוד הלוי. לדעתו, עמימות זו, של התורה, מכוונת. ההבנה היא שלאורך הדורות יתקיימו מגוון תפיסות כלכליות, ועצת התורה תבוא לידי ביטוי בהכוונה ערכית ע"י מערכת המצוות.
בין סוציאליזם לקפיטליזם
בעידן המודרני שתי גישות כלכליות מקובלות. קפיטליזם וסוציאליזם. ויש לחלק בין דיון היעילות הכלכלית, לבין שאלת הערכיות של כל תפיסה, איזו מהם ערכית ומוסרית יותר?
התפיסה הסוציאליסטית, מעלותיה ברורות- שוויון, דאגה של הקופה הציבורית לכל אדם ו…יעילות. כשהיא במיטבה, נבנית חברה בה כולם שווים. אין עניים. כל אחד עובד כפי כוחו ומשתכר כפי צרכיו. וכלשון האידיאולוגים הקיבוציים: "אין לך כלום (רכוש בבעלותך), ולא חסר לך כלום". גם מבחינת היעילות, קיים פוטנציאל של ניהול ריכוזי הרואה את התמונה הרחבה ואת צורכי הכלל . הבעיה המרכזית בגישה הסוציאליסטית היא שנפש האדם בנויה אחרת. רוב בני האדם יעילים וחרוצים כאשר שכר עמלם מופנה לרווחתם האישית והמשפחתית. כישלון הקומוניזם הוכיח זאת באופן מוחלט.
בתחילת שנות התשעים, עם נפילת מסך הברזל, הייתי עם משפחתי הצעירה בשליחות במוסקבה. שם חווינו באופן קיומי את הניוון וחוסר היעילות הקיצוני, של המערכת המדינית-כלכלית-בירוקרטית. פגשנו אנשים כבויים ואדישים, ונחשפנו לשחיתות גלויה והכרחית במציאות החיים היום יומית. דומה שבתנועה הקיבוצית הישראלית (ובאופן מובהק יותר בקיבוץ הדתי) הפער בין האידיאולוגיה למציאות היה קטן יותר. הייתה הצלחה כלכלית, ועולם ערכי ומוסרי מפעים, הכולל נאמנות אידיאולוגית אישית, וקהילתית בקיבוצים רבים, אך גם סיפור הצלחה זה היה חלקי וזמני.
מן העבר השני: התפיסה הקפיטליסטית. זו דוגלת בשוק חופשי, וגורמת להנעה פנימית של בני האדם, הנעה מתוך תחרות וחופש פנימי. האדם מתוגמל על בסיס כישורים ומאמץ. הכל מתנהל על ידי מה שהכלכלנים מכנים: "היד הנעלמה" של המערכת הכלכלית, ובהכוונה וברגולציה מינימלית של השילטון. המציאות מלמדת ששוק חופשי יעיל יותר כלכלית, אך מאתגר לא פחות מבחינה מוסרית וחברתית.
אתגרי הקפיטליזם הם חוסר שוויון קיצוני ופערים הולכים וגדלים. החזקים מתחזקים, ולעומתם- החלשים, שבשולי החברה, נשארים מאחור ללא כל סיוע, נזנחים. מרבים לדבר היום על: "קפיטליזם חזירי", בו החזקים כלכלית מנצלים את כוחם באופן קיצוני ונטול חמלה וממילא פוגעים בחלשים.
שמיטה ויובל- כתפיסה כלכלית
פרשת בהר מאפשרת מבט כללי על התפיסה הכלכלית, אליה מכוונת התורה. "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע…" רוצה לומר- יש מצווה לעבוד, והזמנה להתפרנס כפי היכולת, אך העבודה אינה חזות הכל. בשביעית תשבות. תשמטנה ונטשתה. שבת לה'.
ובאופן מוחלט יותר ביובל. היובל ככלי חברתי-כלכלי, יוצר מציאות בה גם אדם שכשל בהתנהלותו הכלכלית, לא הפך להיות תלותי לשארית ימיו באנשים שהצליחו לכלכל את צעדיהם כראוי. יש "רִיסֶט", איפוס כלכלי אחת לחמישים שנה. וגם כאן נשמרים האיזונים, אומנם הקרקעות והשדות שבות לבעליהם המקוריים, נגאלים, אך עדיין יתקיים פער בין עשירים לעניים. שהרי הכספים והרכוש שנאספו במשך השנים על ידי האדם בעל הקרקעות, ישארו בידיו. רק הקרקע, השדה, והאחוזה יגאלו, וישובו לתיקונם ולבעליהם המקוריים, והעבדים יזכו לחרות אישית מלאה.
לכאורה, מזמין לומר שהתורה יוצרת איזון, דרך אמצע בין קפיטליזם לסוציאליזם, אך לא כך פני הדברים. במערכת הכלכלית של התורה קיים פרמטר מרכזי, נוסף, שהוא עמוד התווך המוסרי והלאומי…
חרות, שוויון, ובעיקר: אחווה
המהפכה הצרפתית חרתה על דגלה את החירות (אחד מדגלי הקפיטליזם), השוויון (דגל הסוציאליזם), אך הוסיפה יסוד נוסף, האחווה. האחווה היא חידוש. ערך האחווה הוא העמוד המרכזי עליו נשענת התפיסה הכלכלית של התורה.
לאורך כל הפרשה מודגשת האחווה. "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו", כי ימוך אחיך ומטה ידו עִמך", "וכי ימוך אחיך ונמכר לך", "איש באחיו לא תרדה בו בפרך", וכן בכל פרשיות התורה העוסקות בחסד וצדק מופיעים המונחים "אחיך" ו"רעך". האחווה היא הרעיון המארגן של התפיסה הכלכלית, ולא סוציאליזם או קפיטליזם. הכוח המניע את הכלכלה היהודית, הוא תודעת עַמִיוּת וערבות עמוקה. ההיענות לשיווין נובעת מאכפתיות, אחריות הדדית ואהבה.
כולנו בניו של מקום, וממילא אנשים אחים אנחנו. ומכאן גם הרחמים על כל אח יהודי, ולמעלה מזה- אהבה לכל יהודי. וכך לשון הרמב"ם: (הלכות מתנות עניים פרק י):
"וכל ישראל והנלווה עליהם כאחים הם, שנאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם", ואם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאים את עיניהם? הלגויים ששונאים אותם ורודפים אחריהם? הא, אין עיניהן תלויות אלא לאחיהם"
רבי יהודה אשלג (בעל פרוש ותרגום הסולם לזוהר, איש קבלה וחסידות. היה תלמיד של האדמו"ר מפוריסוב-פשיסחא, וידיד נפש של הרב קוק) מעמיד את האחווה היהודית, במרכז כל משנתו הרוחנית ההלכתית והכלכלית. בתפיסתו, אהבת כל יהודי "כמוך" זו מהות הדת וכל המצוות כולן. הדברים נובעים מתפיסה, שעיקר מטרת האדם בעולמו היא לחנך עצמו לעבור מאגואיזם לאלטרואיזם, מעֶמדה של דאגה לעצמו, ותפיסה שהוא במוקד, לתפיסה בה הזולת במרכז. על פי הרב אשלג כל מטרת האדם היא לסייע ולפעול למען הזולת. אמירה זו נובעת מהשקפתו הסוציאליסטית של הרב אשלג, אך זהו סוציאליזם, שיסודו אחווה ותודעת ערבות יהודית.
ולפתע, מילים כמו תמיכה הדדית, סולידריות חברתית, אהבה (שהיא למעשה העדפה) לכל יהודי, מהוות בסיס, לא רק לרעיונות רוחניים מופשטים, אלא לתפיסה כלכלית מעשית, ומתוך כך יכולים אנו לשאוף לגאולה. גאולת הארץ, גאולת האדם וגאולת העניים והחלשים בחברה.
ברכת האחווה, בה מברכים אנו חתן וכלה, ובה ברכו הכוהנים את המשמר הנכנס: "השוכן בבית הזה יִטַע ביניכם אחווה ואהבה ושלום ורעות" (ברכות י"ב) מקבלת משמעות רחבה הרבה יותר. לא רק ברכה ליחסים אנושיים קרובים, ושלמים, כי אם ברכה ותפילה מעשית, על התנהלות כלכלית שבסיסה המוסרי אינו רק עיסקי, אינו רק "שורת הרווח", אלא חמלה ואהבה, שתודעת ערבות כלל יהודית ביסודה.
אור וטוב. שבת שלום
