מדרש נוגע בחיים לפרשת בחוקותי: תורה "לשמה", ותורה שאינה רק לשמה…
מאת הרב אבישי מילנר, ראש ישיבת 'אור תורה נווה שמואל' ע"ש שמואל פנחס אהרמן
"אם בחקותי תלכו”
הדא הוא דכתיב (תהלים קיט):"חִשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך“.
אמר דוד: רבש”ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב: ואשיבה רגלי אל עדותיך. (ויקרא רבה, ל”ה, א)
פשט המדרש: בשבח ההרגל הנכון
לדוד המלך היו עיסוקים רבים ומחויבויות ואעפ"כ, בסופו של דבר, רגליו, והֶרגליו משכוהו לביהמ"ד. בפשטם של דברים מבקש המדרש לדבר בשבח ההרגל. מרבים אנו, ובצדק, לשבח את ההתחדשות, את הערך שבשינוי ובריענון בכל התחומים- בחיי המשפחה, בזוגיות, בעבודת ה' ועוד. תרים אחר הריגוש, וחוששים שההרגל הוא מקור לאיבוד החיוניות. ההרגל המגונה יתבטא במעשים הנעשים באופן אוטומטי, כמכונה. גם בחשיבה, אדם מתרגל לדרך מסוימת של חשיבה ומשוכנע שזו האופציה היחידה. סכנת ההרגל מצויה גם בתחום הרגש. אדם מתרגל לרגשות מסוימים ונתקע בהם, הוא חסום ואינו מרחיב עולמו הרגשי, גם רגש יכול להגיע למכאניות, להרגל.
המדרש, דווקא, מדגיש את הברכה שבהרגל, וזאת בתנאי שהאדם בוחר ושולט בו. כלומר, כל עוד יש לאדם יכולת לבחור אחרת, ואעפ"כ שב ובוחר בהרגל, הרי זה משובח. הרגלים נכונים ומדויקים- מקלים מאוד על האדם. אינו צריך בכל יום להתלבט ולברר מהו המעשה הנכון. אדם נטול הרגלים, הרי הוא כתלמיד בשיעור נהיגה ראשון, שנדרש לחשיבה ומלא תשומת הלב בכל פעולה. סיבוב ההגה, דוושת הגז והברקס, מראה אחורית וצדדית עומס גדול שנראה כמעט בלתי אפשר לניהול ושליטה. זהו מצב שדורש הרבה אנרגיה, ומתקדם לאט מאוד ויוצר נהיגה לא מיטבית. ולעומתו הנהג הוותיק, הרגליו אוטומטיים ויעילים כאחת. הנהג נוסע בביטחה וללא ביזבוז אנרגיה. ההרגל הטוב מאפשר אנרציה מבורכת, והתקדמות למקומות הנכונים. כשיודע האדם מהם ערכיו, מה חשוב לו בחייו, ולהיכן חפץ להתפתח, ההרגל הוא הוא כלי העבודה הטוב ביותר.
הרגל טוב מחזק את הרצוי. קביעות בלימוד, בתזונה, בשמירה על כושר פיזי, במשימות הבית והעבודה, בחינוך הילדים, וגם בפרחים המשמחים את עיקר הבית כל יום שישי… במובן זה אין לך כלי המחזיק ברכה יותר מההרגל. כך פשט המדרש.
עומק וסוד המדרש: לנהוג עם יצה"ר בעורמה
הבעש"ט בפרושו למדרש שלנו הולך בכיוון מפתיע (ושמא נאמר מהפכני, במידה…) כך לשונו: (כתר שם טוב, קמ"א. התולדות יעקב יוסף, משמו של הבעש"ט).
"שמעתי ממורי פירוש הפסוק: חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. והענין, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ר"ל שלא יהיה בטוב ההוא אשר יעשה, מבלי שום פניה וחטא, זה אי אפשר. וביאר, כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע מתגרה בו היצה"ר. משא"כ כשרואה היצה"ר שיש בו תערובת טוב ורע, (שיש במעשה האדם גם) חלק היצה"ר ואז מניחו והולך לו, ואז גומר הדבר ויעשה לשמה אח"כ. וזה שנאמר (בגמרא, ע"ז, דף ע) "ישראל גנבים הם", כי צריך לגנוב דעת היצה"ר בכל דבר מצוה. וז"ש חשבתי דרכי, ר"ל בכל דבר מצוה או קדושה בהתחלה חשבתי דרכי להנאתי הגשמי, ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך, ר"ל רגלי ההרגל שהורגל אצלי שלא לשמה, אז עשיתי לשמה".
הבעש"ט לומד (ומלמד) המלצה בעבודת ה'. ודאי טוב לקיים מצוות ולעבוד את ה' "לשמה", לשם שמים, ומתוך התמסרות רוחנית מלאה. אולם קיים חשש, שבעוצמת קיום כזו, קיום שכולו אידיאולוגיה התמסרות מוחלטת ואידיאולוגיה טהורה לאמונה ולמצווה, לא נצליח לשמור על המתח גבוה לאורך ימים ושנים. יתכן שבעקבות אי עמידה בסטנדרט הגבוה תחלחל תחושת פיספוס, ותגיע הנפילה הגדולה. בנקודה זו יתעורר היצה"ר, ויאמר אדם לעצמו: זה הכל או לא כלום! אם אינך מצליח לעמוד בקיום מושלם אל תקיים כלל. כך דרכו של יצה"ר לזרוע מורך וריפיון בלב, ולשכנע שאין ערך בקיום שאינו מושלם.
לכן, ממליץ הבעש"ט, לערבב ולשלב בכל קיום מצווה ועבודת ה', מלכתחילה, קצת מימד גשמי, אנושי ואפילו קצת יצרי. ליצור מראש קיום מאוזן, ארצי. ודווקא קיום שיש בו ארציות המעורבת עם רצון טהור של עבודת ה', קיום המתאים למדרגה הרוחנית של האדם באשר הוא, הוא שיחזיק מעמד לטווח הארוך.
יכול האדם לאפשר לעצמו גם נגיעה קטנה של כבוד, שמא אפילו מעט יצריות ארצית, או תחושת גאווה מסוימת מעשייתו הרוחנית. יכול אדם להנות מלימוד התורה ולחבר המצווה להנאה גשמית כמו אכילה ושתיה, וידע שאין פגם בדבר. אומנם "לשמה" מדרגה גבוהה היא, אך לעיתים הדרך הנכונה והמתאימה יותר עוברת בקיום "שלא לשמה". כלשונו של הבעש"ט: חשבתי דרכי, רוצה לומר: בכל דבר מצוה או קדושה בהתחלה חשבתי דרכי להנאתי הגשמי, ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך, ר"ל רגלי ההרגל שהורגל אצלי שלא לשמה, ואז (בשלב השני, אח"כ) עשיתי לשמה.
ודאי הבעש"ט אינו מבקש לשלב כוונות רעות ותאוות פסולות בעבודת ה' ובקיום המצוות. אך רואה הוא את הערך שבהנאה ארצית שאינה פסולה, הנאה שיכולה לעורר את הרצון לעשות טוב, ולבנות חיבור פנימי יותר ואקסיסטנציאלי בעולם הרוחני.
אולי השאלה הרוחנית (והחינוכית) שעולה מתוך דברי הבעש"ט, בניסוח מודרני היא: כיצד נכון יותר לחנך (את עצמנו, בנינו ותלמידנו)? האם בגובה האידאות העליונות, חינוך שמכוון את כולם להיות "גדולי הדור הבא", לשאוף לצדיקות שלמות וטוהר המעשה? או שמא, דווקא, חינוך המחובר יותר למציאות, חינוך שלוקח בחשבון את התהליכים שעוברים בנינו ותלמידנו בחיים שמחוץ לישיבה? האם נחנך באופן מובהק לשאיפה הגדולה, ל"תורה לשמה" או שנכניס בדלת הראשית מלכתחילה את הצורך, וההבנה שלעיתים, דווקא, מתוך שנאפשר גם תורה שלא לשמה, נזכה לתורת חיים שיש בה לשמה, לשמו ולשמנו. בתפילה שנדע לבחור נכון.
אור וטוב. שבת שלום
