מדרש נוגע בחיים לפרשת ויצא: כמים פנים אל הפנים כן לב האדם
מאת הרב אבישי מילנר, ראש ישיבת 'אור תורה נווה שמואל' ע"ש שמואל פנחס אהרמן
מה ראתה התורה להאריך בסיפור הדודאים? ומה משמעותו? יש להניח שהתרחשו אירועים רבים במהלך שבע השנים של לידת השבטים, והתורה בוחרת דווקא בסיפור זה.
סיפור הדודאים מופיע באמצעו של פרק לידת השבטים. פרק סוער, בעל קצב סוחף, מתאר ממש "מרדף" אחרי הזכות להולדת הבנים. "ותהר ותלד… ותהר ותלד…", תקופת עקרות, פקידה אלוקית, גיוס השפחות למשימה, מתח בין האחיות. כיצד נבין את רוח הפרק? במישור הארצי, האנושי- הכמיהה העמוקה של כל אישה לפרי בטן מובנת וקיומית. זר (גבר) כנראה לעולם לא יבין זאת. "בן לו היה לי", כותבת המשוררת רחל, "אורי אקרא לו עוד אתמרמר כרחל…". אך בפרק הלידות קיים ללא ספק מימד נוסף, מישור שמימי, אלוקי. פרק זה הוא ראשית הבניין של עם ישראל. וחז"ל מתארים שגם יעקב וגם האימהות חיו בתודעה עמוקה של משק כנפי ההיסטוריה. חשות הן שרוח ה' מנחה את תהליך לידת שבטי י-ה. "שהאימהות נביאות היו, וידעו שי"ב שבטים יוצאים מיעקב, וארבע נשים ישא" (כך ברש"י, כט, לד).
סיפור הדודאים. מה הסיפור?
במרכזו של הפרק- סיפור ראובן היוצא בימי קציר חיטים, מוצא דודאים בשדה, ומביאם לאימו, ללאה.
וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. טו וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ. טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא.
מסתבר שמדובר בצמח שיש לו סגולות הקשורות לפוריות, וראובן המזהה שאימו פסקה מלדת, מבקש לסייע. אך מה עומד בשיח הנשמע כסחר-מכר ביעקב, מה הביא לתגובות התקיפות, ובעיקר- מה היא משמעות האירוע?
על מנת להבין מה משמעות הסיפור, צריכים אנו להבין את עמדת המוצא הנפשית של רחל ולאה.
רחל- עקרה. היא עיקר הבית, אהובת יעקב, אך הבית ריק מילדים. עצובה, מתוסכלת ומקנאה באחותה. רואה בדודאים הזדמנות. והקושי הגדול ביותר הוא תגובת לאה לבקשתה: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני"?? ביטנה של רחל מתהפכת, וכי אני לקחתי את אישך? ההפך הוא הנכון!! את (לאה) היא זו שלקחה את אישי שלי, בליל הכלולות, "ויהי בבוקר והנה היא לאה". רחל חשה שמצוקתה מצדיקה, ואפילו מחייבת את הוויתור של לאה.
ולאה- גם היא בסף רגישות גבוהה. האישה הדחויה. "וירא ה' כי שנואה לאה". עם לידת ראובן אומרת היא "כי עתה יאהבני אישי", אך עם לידת שמעון שומעים אנו שהאהבה בוששה מלהתגלות, "כי שמע ה' כי שנואה אני… ותקרא שמו שמעון". לב מי לא יתכווץ למשמע גילוי הלב של לאה. לאורך שנים חיה היא בתחושת דחייה, שניה היא לאחותה האהובה. בקשת רחל את הדודאים נופלת על הר געש של תחושות קשות, נוגעת היא בעצבים החשופים ביותר של לאה.
נחשפים אנו בסיפור זה לאתגר של חוסר תקשורת. מנקודת המבט האישית שתיהן צודקות. מסתבר שבמוקד הסיפור עומד הצורך להבין עומק ליבו השבור של הזולת. כשהכאב והתסכול נוכחים, האמת האובייקטיבית אינה השחקן היחיד בזירה. נדרשת גדלות רוח להניח לרגע את מצוקתך שלך, ולתת מקום למצוקת הזולת. נדרשת עוצמה נפשית הקשה לתיאור, למשימה זו.
איך יוצאים מהסבך?
בשיעור שהעברתי בישיבה השבוע, הצעתי מהלך, שהיתה בו ביקורת מסוימת על רחל. (שפעמיים לא פנתה ישירות לקב"ה. בראשונה ליעקב הבה לי בנים, ובשניה נשענה על הדודאים, ומפתח יולדות מצוי רק אצל הקב"ה. ורק כשפנתה ישירות לאל- נפקדה.) ובשיחתי ראיתי שנתכרכמו פניו של ידידי, הרב ערן גור, (ר"מ שכבת ט) כאומר- לא די לה לרחל כל סיבלה עוד אתה מוסיף צער לצערה?! ומעט נתביישתי מפני רחל. ומשום כך אציע להלן את המהלך שהציע לפניי הרב ערן בהבנת עומק תוצאות הסיפור.
גבורת הנפש של רחל לאה והשפחות
מתוצאות הסיפור, יכולים אנו ללמוד את רצון ה'. באופן פשוט מציאות זו של שתי אחיות שיש בליבן זו על זו, עלולה להימשך לעולם, מעין מעגל קסמים של רוח רעה. ונדרשת גבורה על מנת להיחלץ מהמבוי הסתום.
הראשונה, שאזרה עוז וגבורה, הייתה רחל. כאשר חוזר ראובן עם הדודאים, במקום להתבצר במסכנותה, ולשלוח חיצי ארס, היא בוחרת לשתף את אחותה בקושי שלה. שיתוף הנובע מלב פתוח ומפוייס. מבקשת היא נחמה אצל לאה, כאומרת: אחותי היקרה, יש לך משהו שאין לי, תני נא לי מעט ממנו. לאה מפרשת זאת בתחילה כהתרסה חצופה, ומשיבה בהתקפה, "המעט קחתך את אישי" וכו'. אך רחל לא מתייאשת, היא מבינה שההתרסה מגיע מלב פצוע. ולכן מנסה עוד ואומרת: לכן ישכב עימך הלילה, אני מוותרת. רוצה אני שנהיה שוות , לא תהיה האחת גדולה מחברתה. אני אוותר על יעקב ללילה זה, ואת תוותרי עבורי על כמה דודאים. רחל בחוכמתה ורגישותה מצליחה לשבור את הקרח, את החומה המפרידה בינה לבין אחותה, בהראותה לה שגם היא, רחל, נזקקת, גם היא סובלת וחסרה, ואינה מתביישת לבקש עזרה מאחותה הגדולה. בקשת העזרה, והמוכנות לחשוף החיסרון והקושי, יוצרים שינוי במערכת היחסים. אין שלם מלב שבור.
לאה והשפחות מתפללות שתזכה רחל לבן
ומתוך גבורת רחל, תעלה גם גדלות הנפש של לאה. חז"ל במדרש נפלא מספרים סיפור מדהים, שיש בו להראות את רוח הפיוס, והאחווה שבין רחל לאה והשפחות.
מעשה הדודאים מסתיים בכך שלאה יולדת עוד שני בנים ליעקב. מיד לאחר מכן מציינת התורה: "ואחר ילדה בת, ותקרא שמה דינה". ואומר המדרש, "עיקר ברייתה היה בן", כלומר, שמלכתחילה היה עובר זה בן, אך לאה והשפחות מתוך הזדהות עמוקה עם רחל, התפללו שתלד לאה בת, על מנת שתזכה רחל לעוד בנים. וכך לשון המדרש:
"אמר רבי חנינא: נתכנסו כל האימהות ואמרו: דיינו זכרים. תפקד עוד זאת, רחל".
ורבש"ע, שמפתח יולדות בידיו, ראה האחווה והפיוס, שהיא גבורה כמעט כנגד הטבע, ושינה גם הוא את דרך הטבע- נעשה נס, ונתהפך העובר לבת, על מנת שתזכה רחל להוליד שני שבטים. "ויזכור אלוהים את רחל" – זכר את גבורתה, ואצילות נפשה, וזיכה אותה להעמיד שני שבטים. יש שכר לפעולתך, נאום ה'.
