מה בין בית כנסת לרשתות חברתיות?
בית הכנסת, כשמו כן הוא- מכנס את הקהל, מחבר את הקהילה. ביה"כ מאפשר מרחב בו כולם שווים, לכל איש בקהילה אותו המעמד. הפערים נעלמים, נמוגים. פערים בין עני ועשיר, בין אינטלקטואל ליהודי פשוט. הפערים בין מגוון מקיימי המצוות, אחד המרבה ואחד הממעיט, אחד המחמיר ואחד שאינו מקפיד, אינם באים לידי ביטוי בבית הכנסת. מרגש כל כך (גם אם התרגלנו לכך) לראות מפגש חברים אנושי בין שופט בית משפט עליון ובעל מלאכה, בין תלמיד חכם לבין נער המחפש דרכו. דרכו של עולם, אדם שאינו מבקר בביה"כ, ואינו קשור לקהילה דתית, יפגוש רק את הקרובים והדומים לו במעמד החברתי-כלכלי-מקצועי במשרד, בבית הקפה באירועים ובכנסים. וכיוון שלא יחשף, גם לא יכיר, ויהיה פחות פתוח למפגש משמעותי עם האחר, עם השונה. ביה"כ מאפשר מפגש פנים אל פנים, מפגש נקי מכל רעשי הרקע התרבותיים והחיצוניים, מפגש של כל רבדי הקהילה בהיותם באותו מישור, ומפגש כזה מחבר ומקרב.
תופעה הפוכה מוצאים אנו בעולם הרשתות החברתיות. אחת התופעות המוכרות ביותר ברשתות החברתיות מכונה: "הטיית האישור". משמעותה היא שכולנו מעדיפים לקרא פוסטים, ולהיות חברים וירטואליים של אנשים בעלי דעות הדומות לשלנו. מבקשים אנו לקרוא שוב ושוב את החושבים כמונו, את המנסחים את דעתנו באופן מיטבי. (והאלגוריתם של הרשת החברתית, המזהה את העדפותינו, יוסיף וישלח כתיבה של אנשים נוספים באותה הרוח וההשקפה) התוצאה היא שאדם חי בתוך תיבת תהודה המהדהדת לו את השקפתו שלו. הוא סבור שמעורבותו ברשת החברתית מרחיבה אופקיו ודעותיו, כשבפועל ההפך הוא הנכון, עולמו הולך וצר, הולך ומתכווץ. והתוצאה: חברה מקוטבת ומסוכסכת, מתמיד, חברה המדגישה את הקצוות השונים ואת הנבדלות.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. ניכר ההבדל בין הפירוט הרב שמפרט הקב"ה את כישוריו של בצלאל, המקצועיים והרוחניים, (רוח אלוקים, חכמה, תבונה ודעת) לבין העובדה היחידה שמביא המקרא ביחס לאהליאב בן אחיסמך, השתייכותו למטה דן. ובהמשך מצוין ששניהם היו בעלי "חרש וחושב", מיומנים במלאכתם. אף שמם מעיד עליהם, בצלאל- בצֶל האֵל, ואחיסמך- הנסמך ומסייע לבצלאל המלא רוח אלוקים.
מה היחס ביניהם, ומה מהות ההבדל? בפשט הפסוקים נראה שבצלאל ניחן בתכונות על-טבעיות, זכה במתנת שמים של רוח אלוקים, יחד עם היותו אומן בחסד. בעוד מעלת אהליאב היא כישוריו ומיומנותו המקצועית. דומה ששני אדריכלים לפנינו, האחד- בצלאל, איש החזון והרוח, הרעיון והיצירתיות, והשני- אהליאב, איש המעשה המופקד על ישום הרעיונות.
חז"ל, במדרש (ומובא ברש"י)מאירים את ההבדל בין בצלאל לאהליאב באור חדש:
"אהליאב משבט דן היה, מן הירודים שבשבטים, מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, ושהוא (בצלאל) מגדולי השבטים. לקיים מה שנאמר: ולא ניכר שועַ לפני דל"
המשמעות: את המשכן בונים כולם, כל עם ישראל שותף. במקדש יפגשו כולם, בעל הייחוס משבט יהודה, ובן השפחה, במשכן הפערים לא נוכחים. כשם שקיים יצוג הולם למגוון השבטים בבניית המשכן, כך יפגשו כל ישראל במשכן (ובמקדש, ובמקדש המעט) במרחב המאפשר שיוויון, ובמפגש אנושי כנה ומקרב.
שותפות העם ניכרת בתהליך הבניה פעמיים. בראשונה, בהתלהבות הנתינה, פרץ מרגש של נתינה. "ויאמרו אל משה לאמור: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה" עד כדי שצריך משה להעביר קול במחנה לאמור: איש ואישה אל יעשו עוד למלאכה… ויכלא העם מהביא". צריך ממש לעצור, לכלוא, את פרץ הנתינה ואת הרצון לשותפות של כל יהודי במעשה המשכן. המשכן של כולם. ועדיין יכולה לעלות הטענה שבעלי האמצעים תרמו יותר, וחלקם במשכן גדול יותר. לכן מגיע הציווי הנוסף, אותו מציינים אנו השבת, בפרשת שקלים, מצוות מחצית השקל. "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש… העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת תרומת ה'". היוזמה, הרוח, והמימון מגיע מהעם, כדי שלא יתרברב העשיר על העני, וכדי שכולם יחושו שותפים שווים במשכן.
האינטלגנציה וההמון
הרב קוק, בפסקה נפלאה ממש (אוה"ק, ב, שס"ד) מבאר את ההכרח בחיבור מגוון חלקי הקהילה והחברה. אומנם כל פלג בחברה בטוח שעימו האמת ואצלו טמונים כל הכוחות והאידיאלים הנכונים, אך באמת כל זרם וכל קבוצה זקוקה ליחודיות של זולתה. לדוגמה: האינטלגנציה,(המשכילים, תלמידי החכמים, האקדמאים) זקוקה לבריאות הנפשית של ההמון, להרגשות הטבעיות, ולחושים שלא נתקלקלו המצויים יותר אצל פשוטי העם. ומצד שני פשוטי העם זקוקים לעצה ולתושיה, והגדרת ההשקפה ולמחשבה של האינטלגנציה. וכן על זה הדרך בכל מגוון הזרמים והאנשים.
יהודי, המגיע לביה"כ, ומרגיש אחד מבני החבורה, חש חלק מהקהילה, יזכה לתחושת שותפות מעצימה, לחברות מיוחדת אותה חשים רק במנין בביה"כ, בקהילה.
מרתק לראות כיצד מקפידים אנו לבחור את "המניין שלנו". לא תמיד ניתנים הדברים להגדרה, אך מגוון תחושות עמוקות יקבעו באיזה מניין נתפלל. אם במניין מוקדם או מאוחר, קרוב או רחוק, מניין, הנוהג קידוש אחרי התפילה או לימוד קצר, צעירים או מבוגרים, באולם המרכזי והמפואר או בבית המדרש הקטן והצפוף, ובלבד שנחוש דיבוק חברים, מפגש אנושי, מגוון ושותפות, ומאור פנים של המתפללים. ובלבד שנרגיש חלק. (ונוסיף, שיש לנו תפקיד לדאוג שכל אחד ירגיש חלק מהקהילה, לא תמיד זה קורה מעצמו.)
וכשנחוש בנעימות המניין והאנשים, גם תהיה תפילתנו לרצון לנו, ולרצון לפני בורא עולם. שבת שלום.
