מדרש נוגע בחיים לפרשת חיי שרה

לא להתפלל זה לא חטא – זה העונש עצמו (אלי ויזל)

הרב אבישי מילנר | כ״ד בחשון תשפ"ג, 18.11.22

אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: 'ויעמד פנחס ויפלל… ותעצר המגפה'. יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב' ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'. יעקב תקן תפילת ערבית, שנאמר: 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש' ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: 'ואל תשא בעדם רנה ותפלה אל תפגע בי׳

התפילה מהווה אתגר אישי – רוחני לכל החיים. יהודי מעצם בריאתו וטבעו הוא יצור מתפלל. ועם זאת יודעים אנו שהתפילה מהווה פעמים הרבה אתגר רוחני קיומי ולעיתים אף פילוסופי. יש שהקושי בעצם הרצון להתפלל ויש שהרצון קיים ואעפ"כ מתקשה האדם להתחבר ולחוות תפילה משמעותית.

עמידה-פגיעה-שיחה

הגמרא נוקטת לשון שונה לכל אחת מהתפילות. אברהם עומד לפני ה'. יצחק משיח. ויעקב פוגע. ודאי יש הבדל בין המושגים ומסתבר גם שיש לזהות כאן שלבים ודרגות שונות.

אין עמידה אלא תפילה. האדם ניצב מלוא קומתו, בכל אישיותו מול האין-סופיות האלוקית. זה השלב הראשון, קומת הבסיס, תודעת ההתייצבות נוכח פני ה'. עוד טרם פניה של תחינה או בקשה, מבקש האדם לחוש את האל, ולהיות מודע לפלא הגדול בו האדם, קרוץ החומר, יכול לעמוד לפני הבורא, למרות הפער הבלתי נתפס שבין האל לאדם. אין פגיעה אלא תפילה. לאחר תודעת העמידה מול ה', אפשר לספר שיבחו של מקום, לבקש על כל צרכי החיים, "בַנֵי-חַיֶי-ומזונֶיי" (ילדים, בריאות, ופרנסה) בחומר וברוח, ולהודות על הכל. בשלב זה בד"כ התפילה מונעת מתוך צורך מסוים. הפגיעה משמעה פניה של תחנון וצורך, ולעיתים תתכן גם התנגשות בין רצון האדם ותחנוניו למעשה האל, גם זו פגיעה. אין שיחה אלא תפילה. המעלה הגבוהה ביותר של התפילה היא שיחה. כמו מפגש בין אוהבים החפצים להיפגש כשברקע אין צורך ספציפי או בקשה ותחנונים. מפגש שיסודו האהבה, ומטרתו עצם הקירבה, והביחד.

ניתן לדמות את ההבדל בין פגיעה לשיחה, לאדם המתקשר לחברו ומבקש להיפגש. מדוע רוצה להיפגש? אם התשובה היא שיש צורך להכין משהו יחד, או ללכת לבילוי מסוים יחד הרי זה כמו פגיעה. יש צורך מוגדר, בקשה, תחינה הודיה. אך אם התשובה היא שמתוך האהבה והחיבה חפץ אני להיות בקרבתך, פשוט להיות יחד. אין צורך מוגדר, אלא עצם השהות המשותפת. הרי זה בבחינת שיחה. לשוח בשדה. וזו המעלה הגבוהה ביותר, "אני קרבת אלוקים לי טוב".

בניית "פיגומים". כלי עזר לתפילה משמעותית

ודאי זוכים אנו לתפילות של "אני קרבת אלוקים לי טוב". אך פעמים הרבה התפילה נטולת תחושת התעלות ונעדרת חוויה ורגש, תפילה ללא טעם וללא ריח. לאורך כל הדורות התמודדו מתפללים עם האתגר, ונעזרו ב"פיגומים" מגוונים. יש המתפללים שאינם משמיעים לאוזנם, ויש המשמיעים קול ואפילו מגביהים קולם. יש המקצרים ויש המאריכים בתפילתם. אפשר לשהות שעה לפני התפילה.

להכנת הלב. יש המקפידים לקרא מתוך הסידור וניסיון לכוון במילים, ויש העוצמים עיניהם. יש מתפללים מתוך שמחה ויש בשברון לב. דומה שכמספר המתפללים כך מגוון ניסיונות להצליח לכוון ולהגיע לתחושת קרבת אלוקים. וככל שיצליח האדם למצוא את דרכו האישית וסגנון תפילתו כך יזכה לתפילות משמעותיות יותר. תנועת החסידות עסקה הרבה בחיפוש הדרך לכוונה, נגיעה ומשמעות. ומרתק לראות כיצד דמויות שונות נקטו בפעולות שונות, בכלֵי עזֵר, על מנת להשיג תפילה שיש בה טעם וריח.

אין ספק שהפעולה חיצונית מסייעת להתרכז, ומשפיעה על כוונת הלב. תפילת הבעש"ט מתוארת בעדויות רבות כתפילה סוערת. כל עצמותיו תאמרנה. "היה מתפלל ברעד גדול, ובקול רם. ובשמונה-עשרה היה רועד והולך, כדרכו לרעוד בתפילתו תמיד"…היה בתנועות רבות, והכניס ראשו בין הברכיים…והיו פניו בוערים כלפידים ועיניו בולטות, ונוהם ומשמיע קולות צעקה". וכך הסביר: "כשאדם טובע בנהר והוא עושה כמה תנועות על מנת שיוציא עצמו מן המים, בוודאי לא יתלוצצו עליו הרואים. כך כשמתפלל ועושה תנועות אין להתלוצץ עליו, שהוא מציל עצמו ממים הזידונים"
הנה תלמידו המובהק, ר' דב בער ממזריטש, דרך אחרת נהג בתפילתו, הפוכה מרבו, הבעש"ט. המגיד מתפלל היה ללא תנועה. בעמידה יציבה, בריכוז ובכוונה פנימית עמוקה. השתוות. דווקא חוסר התנועה היא שסייע לו להתרכז ולהתקרב. יתכן שהמגיד התייחס קודם לתודעה של עצם היות האדם עומד נוכח הבורא, וזה דרש תפילה של "עמידה".

בגור התפללו יחסית מהר. (וכך עד היום). נוהג היה הרבי לדמות התפילה לרכבת נוסעת. ואם נוסעת היא לאט מידי אנשים קופצים מהרכבת גם לא בתחנה. כלומר בתפילה איטית מידי אפשר לאבד ריכוז ולהתנתק מהתפילה. ולכן עדיפה תפילה מהירה. אדמו"ר אחר מגור דימה את מילות התפילה לגחלי אש שצריך ל"גָ'נְגֵל" באוויר לזרוק ולתפוס. וכיוון שהם בוערים חייבים לזורקם מהר. כלומר, דווקא לרוב קדושת התפילה והמעמד לפני ה' נכון למקד ולזרז התפילה. עדיפה זריזות עם כוונה מאיטיות, המביאה לפיזור הנפש.

ולעומתם בחב"ד, רוז'ין, ועוד, נוהגים להתפלל בנחת ובאריכות. שכן עמידה מול הבורא דורשת ישוב הדעת, העמקה וכוונה. וכך מסופר בענין זה: רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל נהג להאריך בתפילתו. לעומתו, נהג הרב מבעלז להתפלל במהירות רבה. הסביר זאת אחד הצדיקים כך: אצל שניהם היו תיבות התפילה חביבות ויקרות מאוד, אלא שהצדיק מרוז'ין לא היה מסוגל להיפרד מהן מרוב החביבות ולכן האריך בהן, ואילו הצדיק מבעלז, מרוב תשוקתו לתפילה, לא היה מסוגל להתאפק מלחטוף את תיבות התפילה בחיפזון גדול כדי לזכות בהן במהירות.

רחמנא ליבא בעי

יצחק יוצא לשוח בשדה. מה מטרת יציאה זו? בעל הכתב והקבלה, מעלה שני טעמים משלימים. יצחק יוצא לפנות מחשבתו מענייני היום, מעסקיו. "ותסתייע הנפש ע"י דיבור. הדיבור מקל על המוּחַש הפנימי העצום". עצם הדיבור עם חבר או עם עצמו מהווה מרפא לנפש.

ומסיים הכתב והקבלה: "ומזה פרשוהו רבותינו כאן לשון תפילה". יש צד בתפילה שהוא ממש מרפא לנפש המאפשר לאדם לפרוט ולהנכיח אתגריו והתמודדויותיו, ולפרוס עולמו הפנימי לפני ה'. והתפילה פועלת גם כלפי שמים וגם לבריאות הנפש של המתפלל פנימה.
התפילה היא-היא גאולת האדם ונפשו, אין לך מתנה גדולה יותר לאמונה ולבריאות הנפש מן התפילה. וכפי שהיטיב לנסח אלי ויזל: "לא להתפלל זה לא חטא – זה העונש עצמו".