מדרש נוגע בחיים לפרשת נח

"ויסגור ה' בעדו" – אלוקים מבקש את האדם

הרב אבישי מילנר | ג' בחשון תשפ"ג, 28.10.22

"וְהַבָּאִ֗ים זָכָ֨ר וּנְקֵבָ֤ה מִכׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֔אוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹקים וַיִּסְגֹּ֥ר ה' בַּֽעֲדֽוֹ"

מדוע צריך הקב"ה לסגור פתח התיבה? למה לא נח? מה משמעות סגירה אלוקית זו? הלוא נח עשה ככול אשר ציווה אותו ה'- הֵערכות רבת שנים בבניית התיבה, באיכלוסהּ בכל החי, ובגיוס משפחתו. עם תחילת המבול נכנסים כולם, מדוע לא יסגור נח את הפתח?

נח מקטני אמונה

היה יתכן שהיות ה' סוגר הפתח, הוא לגנותו של נח. כחלק מהכיוון המצוי בחז"ל (ופחות בפשוטי הכתובים) "שנח מקטני אמונה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". המבול כבר החל, נבקעו כל מעיינות תהום וארובות השמים נפתחו, ונח מהסס, מטיל ספק, עד שדחקוהו המים, אין ברירה, חייבים להיכנס. במובן זה, יתכן שגם "ויסגור ה' בעדו" הוא חלק מאותו העניין. נח מהסס גם בסגירת הדלת, וצריך הקב"ה, כביכול, לדחוף את נח פנימה ולסגור הדלת בעדו.

גם דין גם רחמים

פרשנים רבים מתייחסים לכפילות של שמות השם בסיפור המבול, ורואים בו מפתח משמעותי להבנת מסריו הכפולים. מחציתו של הסיפור שם אלוקים ומחציתו שם הוויה. אנו נתייחס רק לפסוק אחד, הפסוק היחיד שכולל שני השמות יחדיו. "וְהַבָּאִ֗ים זָכָ֨ר וּנְקֵבָ֤ה מִכׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֔אוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹקים וַיִּסְגֹּ֥ר ה' בַּֽעֲדֽוֹ". אלוקים – מידת הדין. הוויה- מידת הרחמים. ובהקשר לשאלתנו, מדוע ה' סוגר הפתח ולא נח, נראה לומר (כך טוען הרב יואל בן-נון) שאומנם טכנית ודאי יכול נח לסגור הדלת. הקושי הוא נפשי, הוא אינו מסוגל לעשות את פעולת חיתום הדין.

נח מבין שנעילת הפתח היא מעשה של גזר דין מוות על האנושות ועל העולם כולו, על כל מי שנותר מחוץ לתיבה. את ההוצאה לפועל של חיתום הדין צריך לעשות הקב"ה, שגזר את הגזרה. ואכן, הקב"ה סוגר הפתח, עושה המעשה. אך מדגישה התורה, סגירה שיש בה אומנם דין, של השמדת העולם, אך גם רחמים של הצלת העולם, ע"י נח וכל אשר עימו בתיבה. ולכן בפסוק זה גם שם אלוקים וגם הוויה. "כאשר ציווה אלוקים"- מידת הדין. הוצאה לפועל של הגזירה. "ויסגור הוויה בעדו" – מידת הרחמים. הצלת העולם. הצלת נח ומשפחתו. אומר הקב"ה לנח, אומנם חורבן, אך אותך ואת משפחתך אני מציל. על פי דברינו, לא גנות ולא חולשה יש בהימנעות נח מסגירת הדלת, כי אם נפש קרועה, וחוסר יכולת כנה לעשות את פעולת "המכה בפטיש", ההוצאה לפועל המעשית של גזירת "קץ כל בשר בא לפני… והנני משחיתם את הארץ".

א-ל החוק וא-ל האינטימיות

מבקשים אנו להוסיף קומה במשמעות שמות השם בפסוק זה. שמות אלו אינם רק דין ורחמים. שם אלוקים הרי הוא כשם משפחה. שם כללי. שמו של האל המתגלה בעולם, בטבע, ובחוקיות. האל האובייקטיבי. "קץ כל בשר בא לפני… והנני משחיתם את הארץ". זהו שם המבטא את שילטון האל בטבע, את החוק והחוקיות.

לעומת שם הוויה שהוא כשם פרטי. שם המתאר את התגלות האל בעולם בהשגחה פרטית. האל בעל הנוכחות האינטימית, המתגלה ומלווה את האדם הפרטי, הסובייקטיבי. "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".

"ויסגור ה' בעדו", בהיות הקב"ה סוגר את דלת התיבה, לומד נח את השיעור החשוב ביותר לאדם המאמין. אומנם יש חוק וסדר, יש אל המנהיג את העולם בדין. גזירה היא גזירה ודין הוא דין. אבל… לאדם המאמין, החי את קרבת אלוקים יש מסלול נוסף, קיים נתיב הקשר האינטימי, קשר אדם-אלוקים. אלוקים מבקש את האדם, וחפץ להיטיב עימו. ובמישור זה יכול האדם להיות נשפט, ומוערך באופן אישי, ומאפשר החרגה מהחוק והצלה מהגזירה. יש לאל "שם פרטי" בו הוא פועל ומתגלה לאדם הפרטי באופן סובייקטיבי.

שיעור באמונה לאדם המודרני

הבנה זו יש לה השלכות מרחיקות לכת על התנהלותו של האדם המאמין. אנשים ריאליים ומציאותיים אנו. יודעים לנתח מציאות. חלילה, כשאדם חולה במחלה חשוכת מרפא, או נקלע למשבר כלכלי משמעותי, ועוד כיו"ב (לא עלינו) משברים ואתגרים, נוטים אנו לנתח את המציאות באופן ריאלי, וזה חוסם אותנו מלהתפלל תפילה שלימה, מלבקש את שאנו באמת חפצים. שהרי רציונליים אנו, ומבינים מה אפשרי ומה לא. ומלמדת אותנו הצלת נח, מלמד אותנו הקב"ה, שיעור חשוב. אל לנו לחיות רק מתוך חשבונות ריאליים. אומנם "אלוקים" מנהל העולם בתוך מערכת של חוק, חוקיות ושכר ועונש. אך "הוויה" מאפשר את האינטימי, את האל הקרוב לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. קריאה אנושית של אדם לאלוקיו יש בכוחה לעלות מעל לחוק ולעקוף את הריאליה. אל לנו לבקש רק את מה שנראה לנו אפשרי במציאות, אדרבא נדע להתפלל, לקרוא לקב"ה ולבקש את הבקשה השלמה, נאמין שישועת ה' כהרף עין, הוא לא רק יכול אלא גם רוצה, ובלבד שנאמין באמת.