מה הטעם בשם?

הרב גד קרבס הוא בוגר ישיבת המבתר והוסמך על ידי הרב שלמה ריסקין והרב זלמן נחמיה גולדברג זצ”ל. הוא מכהן בתפקיד הרב של קהילת בית הכנסת מצדה בסידני שבאוסטרליה כבר 13 שנה.

במסורת היהודית, כשמגיעה העת לקרוא לילד בשם, פועלים על פי אחת משתי גישות עיקריות לבחירת שמות.

יש שקוראים לרך הנולד על שם מישהו; בקרב האשכנזים קוראים רק על שם אדם שנפטר, ובקרב הספרדים, גם על שם מי שעודנו בחיים. המנהג נועד לשמר את זכרו של קרוב המשפחה, ובתקווה אף להנחיל לילד את מזגו הטוב או את תכונותיו החיוביות.

בדומה לכך, יש הבוחרים בשמות שבהם נקראו גדולי עמנו, שתרומתם לתורה, לעם ישראל ולעולם מצדיקים את הפיכתם למודלים לחיקוי בעבור הילוד.

המנהג הנפוץ השני הוא להפוך את השם לברכה. השם הופך לצירוף של מילים – שילובים של שמות-עצם, פעלים, מילות-יחס ושמות-תואר – שיחד הופכים למילה המשקפת את תקוות הוריו של התינוק וציפיותיהם ממנו. למודל זה יש תימוכין נרחבים לאורך התנ”ך כולו, ובמיוחד בפרשתנו.

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה’ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:

בראותה את הבנים אשר ילדה, התפללה לאה שבעלה יקדיש לה סוף-סוף את תשומת הלב שלה כה ייחלה.

גם רחל פעלה על פי דפוס דומה: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה’ לִי בֵּן אַחֵר.

עם זאת, אם נבחן במבט רחב את שמות האנשים והמקומות בתנ”ך, קשה להכריע אם מלכתחילה נקבעו להם שמות על פי היגיון דומה לזה שתואר לעיל, או שמא מדובר בשמות-תואר המתארים את האדם או המקום לאחר מעשה.

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה’ (בראשית ה’, כ”ט)

ורש”י מסביר: “יניח ממנו את עצבון ידינו. עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם…”.

לא ייתכן שפסוק זה נאמר עם לידתו של נח, שכן רק לאחר שהמציא להם כלי מחרשה הוענק לו שם זה. על כן ניתן להסיק אחת משתי מסקנות: או ששמו המקורי של נח, שאינו ידוע לנו, הוחלף לאחר שהמציא את המחרשה; או שהשם “נח” הוא נבואה מודעת המתייחסת להישגים שישיג בעתיד.

“ויהי בימי אמרפל” (בראשית י”ד, א’). רב ושמואל, חד אמר: נמרוד שמו. ולמה נקרא שמו אמרפל? שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו.” (עירובין נ”ג ע”א).

השם נמרוד או אמרפל, כל אחד לפי שיטתו, הוא תיאור של מעשיו ואישיותו של אותו אדם. ייתכן שהיה זה כינוי שדבק בו לאחר מעשה וייתכן ששמו הפך לנבואה המגשימה את עצמה.

“למה נקרא שמה רות – שממנה יצא דוד, שריווה להקב”ה בשירות ותשבחות” (בבא בתרא י”ד ע”ב). אז האם היה שמה רות, או שמאוחר יותר דבק בה כינוי זה?

הדבר נכון גם לגבי שמות מקומות.

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (שמות י”ז, ח’)

המקום נקרא רפידים מפני שהעם היה רף ידים ושאל את עצמו אם ה’ בקרבו (ראו את פירושו של בעל הטורים, כלי יקר).

הדוגמה הכי ברורה ובולטת הוא ודאי משה. איך קראו לו אהרן ומרים? בהתחשב בכך שבת פרעה העניקה לו את שמו, האם הם קראו לו בשם שהוענק לו בלידתו (טוב, אביגדור, ירד וכו’) או שפעלו על פי הנורמה התנ”כית?

התווית שבאמצעותה היינו עשויים לזהות אנשים ומקומות מסוימים בזמנם, והשמות המוזכרים בתנ”ך, אינם זהים בהכרח. כל שם בתנ”ך, בין אם מדובר בשם של גיבור או של נבל, של אדם או של מקום, ככל הנראה מתאר רק את תכונותיו או אופיו.

כי מה הטעם בשם אם הוא לא מספר לנו משהו על האדם הנושא אותו?

מה הייתי אני קורא לאותם אנשים, לו הייתי חי במחיצתם? טוב, זה לא ברור בכלל.