בפרשת בא יגיע לסיומו תהליך ארוך של "שלח את עמי", ובסיומה יצווה פרעה על בני ישראל לצאת מארצו. מדוע היה צורך בתהליך כה ארוך, בן עשר מכות? האם לא די היה בנס אחד שיטלטל את מצרים ויביא לתוצאה המיוחלת?

על פי הכתובים, תכליתה של יציאת מצרים, מעבר להוצאתם הפיזית של ישראל משעבוד לגאולה, היא יצירת שינוי בתודעה הכלל־עולמית: "וידעו מצרים", "וידעו ישראל", שידע פרעה "כי אני ה'". שינוי תודעתי אמיתי, מלמדת אותנו התורה, מושג באמצעות תהליך, ולא בפעולה חד פעמית, דרמטית ככל שתהא.

מהי אותה תודעה שיש לשנות? ניתן להציע הצעות שונות: הכרה בה' ולא באלילי מצרים, הבנת חוּמרת האכזריות המצרית כלפי ישראל, ואולי גם שלילת שעבודם של בני עם אחד בידי בני עם אחר. בדברים הבאים אנסה לתאר שינוי תודעתי נוסף שחוללה יציאת מצרים, תהליך שעשר המכות העצימו ואפשרו: תהליך הפיכתם של ישראל לבוחרים באופן אקטיבי בגאולתם.

רכבת הרים רגשית

בראשית הדרך נראה היה כי אמונה בגאולה היא יסוד מוסד בעולמם של העבדים העבריים. משה אמנם חשש מפני המפגש עם אחיו בשובו ממדין, אך נכונה לו הפתעה: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד, לא). חששותיו של משה מתגלים כמופרכים. העם צמא לבשורת הגאולה, וברגע שהיא ניתנת לו הוא מתמסר אליה.

אך כידוע, העלילה מסתבכת. פרעה מקשה את ליבו ומחמיר את גזרותיו. העם כורע תחת הנטל ומאשים את משה ואהרן בסבלו: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה, כא). מכאן והלאה, עם ישראל והסיפור בכללו ינועו מתקווה גואה אל התרסקות כואבת. זהו המקצב של השתלשלות הדברים לאורך תקופת עשר המכות.

מה, אם כן, מייצרת רכבת ההרים הרגשית־אמונית הזו? מדוע ישנו צורך לנפץ פעם אחר פעם את התקווה העדינה לגאולה?

נראה לי כי המסלול הקשה שמתוות עשר המכות מכונן בסופו של דבר אצל בני ישראל את היכולת לבחור. רק כאשר הספק מרחף מעל הבטחותיו של משה לגאולה, יוכלו ישראל להכריע באופן חופשי האם הם מצטרפים למסע הזה אם לאו. אילו הייתה ניחתת על המצרים מכה ניצחת אחת, שבעקבותיה פרעה היה נשבר ומשלח את ישראל, התשובה הייתה ברורה מדי. לא היה כל מקום לספק. כשם שלא ניתן היה לסרב לקולות ולברקים של סיני, כך לא ניתן היה לסרב לקול הקורא לצאת ממצרים. התמשכותן של המכות, הסתבכויותיו של משה, יצרו תחושה של חוסר ודאות.

מתוך מציאות זו נושאת עימה מכת בכורות תביעה נוקבת. כעת נדרשים ישראל למעשה של ממש. עד כה משה הוא שטלטל את העולם, ובני ישראל עמדו כצופים מן הצד. כעת הם מצווים לשחוט את אלוהיה של מצרים. זוהי קריאה למרד של ממש. כאמור, אילו הייתה ודאות לגבי הצלחתו של משה, לא הייתה זו תביעה קשה מדי. הרי בני ישראל ציפו לגאולה והאמינו בה. אולם כעת, הקרקע אינה יציבה. הספק מכרסם: האם כך אמורה הגאולה להתרחש? ושמא זו טעות? ומה אם גם הפעם פרעה לא ייכנע? מי שיבחר בנסיבות מעורפלות אלה ללכת בדרכו של משה, בוחר בחירה שעלולה להתגלות כמוטעית. זו טעות שתוצאותיה עלולות להיות מרות.

לחקוק את המרד

וכאילו לא די בכך, בנוסף לשחיטה מצוּוים ישראל לקחת מדם השה ולמרוח אותו על מזוזות בתיהם. פרשנויות שונות ניתנו לצו זה. בעיניי יש כאן תביעה מפורשת מבני ישראל לסמן את עצמם. לא די בדרישה להתריס בשחיטה כנגד אמונת אדוני הארץ; ישראל מצווים גם לחקוק את המרד על דלתות בתיהם.

בנקודה זו התהליכיות המשונה של מכות מצרים, הנעה קדימה ואחורה, היא דרמטית. אל מול האפשרות שבאותו לילה ייגאלו, כפי שהבטיח משה, נבנתה אט אט, לאורך עשר המכות, גם האפשרות האחרת, אותה אפשרות שגם הפעם יישארו משועבדים. והיה וכך יקרה, ימצאו את עצמם בני ישראל ביום שלמחרת מול המון מצרי זועם המחפש נקמה. אותו המון זועם לא יתקשה למצוא על מי לשפוך את זעמו. בתי בני ישראל סומנו בליל אמש.

מי שיסמן את ביתו בדם בלילה הנורא הזה לא יעשה זאת מתוך ציות לדברי משה. גם לא מתוך ודאות שהנה מגיעה הגאולה שהובטחה. מריחת הדם על הבתים נעשתה בעיניי בתנועות איטיות ובלב כבד. מתוך תחושת חוסר ודאות לגבי המחר, אך מתוך תחושה ברורה ביחס להווה. במעשה מריחת הדם הצהירו ישראל שלא משנה מה יקרה מחר, היום הם בני חורין. עול השעבוד המצרי נותק, לא משום שבסופו המתין להם אופק מבטיח, אלא משום שבחלו בו ברגע זה, וסירבו להמשיך ולשאתו.

עשר המכות הן שהפכו את בשורת הגאולה לחמקמקה ומוטלת בספק. בכך הן הובילו את ישראל למרד שבסופו לא מובטח להם דבר. כך העידו ישראל על עצמם כי הם נכונים לשלם כל מחיר עבור חירותם. אולי זהו הרגע שבו נולד עם קשה עורף, אך ייתכן כי קשיות העורף הזו היא היא החירות.